התחלה

קודם כל, וידוי: הכותרת מטעה. כאן לא אספר על איך התחלנו ואיך הגענו עד הלום. לכל זה יהיה עוד זמן. כרגע, יש דברים חשובים יותר להתעסק בהם. והנה הם, בקצרה:

השחקנים הראשיים: ר' (הולנדי גבוה ובלונדיני), אנוכי (ישראלית בגובה ממוצע), וכל כוחות הרשע הביורוקרטיים, בשלל שפות.

המשימה: להיות ביחד.

היעד: הולנד.

האמצעים: מועטים, אך יצירתיים.

הבעיות: אינסופיות.

סיכויי ההצלחה: כמו למצוא חומוס טוב על חוף הים הצפוני – קשה, אך לא בלתי אפשרי.

אז אחרי שנה של יחסים בשלט רחוק, טיסות הלוך ושוב וחיים על קו ישראל-הולנד, עשינו החלטה מסודרת, שקולה ומתוכננת לעילא ולעילא למסד את יחסינו ולעבור לגור באותה יבשת.

לא, לא, לא. למה להתחיל ישר עם חצאי אמיתות (שלא לומר: שקרים בוטים)?

לא היה שום דבר מתוכנן או מסודר בהחלטה הזו. למעשה, לא התקבלה שום החלטה. מה שקרה הוא שיום אחד, בביקורי האחרון בהולנד, התעוררנו בבוקר למצב חדש: אני בהיריון! אממ, מעניין, אמרנו לעצמנו (ואחד לשניה). יאללה, נזרום, נראה מה יהיה. חזרתי לארץ בשמחה ובששון ומיד התחלתי להקיא (לא כל בוקר – כל היום). נסו אתם לגור לבד, לטפל בכלבה, ארבעה חתולים, ללכת לעבודה ובין לבין להילחם בדחף הבלתי נשלט של לישון 14 שעות ביום. בקיצור, היה נהדר.

שבויים עדיין ברוטינת ה-מתראים-כל-חמישה-שבועות-שישה-מקסימום שלנו, לא חשבנו שמשהו צריך להשתנות. אבל אז ר' הגיע לביקור. תוך שעתיים היה לנו ברור – אי אפשר להמשיך ככה. אני לא רציתי לתפוח כמו לחמנייה בגפי, ואילו ר', גבר רגיש שכמותו, הכריז על רצונו להיות איתי בתהליך המופלא הזה (מופלא זו מילה שלו, לא שלי). וכאן נדרשנו לחשיבה קצת יותר מאומצת מ"יאללה, נזרום, נראה מה יהיה." להישאר בישראל עד סוף ההיריון וללדת כאן, כמו שתכננו, פירושו גם להמשיך להתראות בתדירות נמוכה, בכל פעם לשבוע-שבועיים. מעבר קבוע של ר' לארץ לא בא בחשבון בחודשים הקרובים, ולאט לאט הסתמנה מול עינינו האפשרות הריאלית היחידה: אני עוברת להולנד.

ומיד אחרי המחשבה הזאת, באו עוד כמה מחשבות טורדניות: יש לי עבודה פה (ואני לא רוצה להתפטר), יש לי כלבה וארבעה חתולים, יש לי דירה שכורה מלאה חפצים שאין לי איפה לשים אותם, אין לי דרכון הולנדי או ביטוח רפואי שם ואני אצטרך ללדת בארץ זרה.

לא נורא, אמרנו. נלך צעד-צעד. נתחיל בלטפל בעניין העבודה. אז אחרי הסברים רבים, מכתב אחד קורע לב למשאבי אנוש והמון חישובים ושיחות, נמצא הפתרון: עם ניצול כל ימי החופשה שלי, הקדמת חופשת הלידה ועוד כל מיני חגים באמצע, אני יכולה לעזוב כבר באוגוסט. נהדר.

שיט, אוגוסט. זה ממש תיכף. מה אני אלבש?

אוגוסט בים הצפוני, השחפים מחכים לי.

[בפרק הבא: מסתבר שלקחת חופשה מעבודה היה החלק הקל. לפנינו עוד עניין אישורי השהייה בהולנד (ספויילר: אין לי), הביטוח הרפואי להיריון וללידה (ספויילר: אין לי), מציאת בית לשני חתולים מתוך הארבעה (ספויילר: כמעט מצאתי ובסוף לא) והטסת כל השאר איתי. הישארו עימנו!]

11 Comments

  1. heel gezellig.
    בהצלחה במאבק בביורוקרטיה ההולנדית.
    אגב, למה את צריכה אשרת שהייה בינתיים? ביטוח רפואי של תיירים (יותר יקר) לא תופס?
    (מצד שני, אם אני זוכר נכון, את אשרת השהיה את יכולה לקבל רק בשגרירות ההולנדית ב*ארץ*, מה שאומר שהפספורט שלך חייב להיות בארץ [מה שאומר שאת יכולה להיות בהולנד ולשלוח את הפספורט לארץ עם מישהו. כמובן לא באופן רישמי])

    1. אורן, תודה!
      אני צריכה אשרת שהייה כי אני מתכוונת לשהות שם יותר משלושה חודשים (הזמן המקסימלי של אשרת תייר).
      ביטוח רפואי רגיל של תיירים תופס להכל, אבל לא להיריון ולידה…

      1. לא באשרת תייר. אני מחכה לדרכון הזר שלי שיגיע. עד אז נשלם על הכל פרטי.

    1. בכל פעם זה מפתיע אותי לגלות שהשמועות והרכילויות לא עוברות מהר כמו שאני חושבת. קראת מההתחלה?

    2. סליחה, ברור שקראת מההתחלה. אנחנו בפוסט הראשון שאפילו נקרא "ההתחלה". זה מה שקורה כשמגיבים מאפליקציה ולא מהבלוג עצמו…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s