מכתב, קטן.

טוב, מכיוון שהתפנה לנו קצת זמן עד המעבר המיוחל (מה קצת? זה כבר חודש הבא! אללי!), והתפתחויות דרמטיות אין ממש (תיקון מהשעות האחרונות: יש! קניתי כרטיס! יש תאריך!), הנה עוד משהו קטן עליי, ועלינו, ועל איך העליתי מהאוב מיומנויות נשכחות.

אנחנו התאהבנו במילים. נפגשנו פעם אחת, בנסיבות מקצועיות, שוחחנו קמעא (ר'? נעים מאוד. אני מ') והחלפנו כרטיסי ביקור, כנהוג באירועים מסוג זה. מיילים מקצועיים הפכו להיות אישיים יותר ויותר ו(כמה אירועים משמעותיים לאחר מכן) מצאנו את עצמנו במה שנהוג לכנות long distance relationship. כן, זה קשה כמו שכולם מספרים; כן, הפכנו להיות מהמפונקים האלה שנמאס להם כבר לטוס; כן, יחסיי עם שדות התעופה בן-גוריון וסכיפהול מעולם לא היו מורכבים יותר.

ובין פגישה מיוחלת אחת לאחרת מדברים הרבה בצ'ט ובסקייפ, מודים לטכנולוגיה ומקללים אותה לסירוגין. אבל כל הדברים האלה ידועים ומוכרים ויומיומיים. הם מייצרים אשליית קרבה, או קרבה זמנית, או קרבה מתסכלת, או איך שלא תרצו לקרוא לזה. המרחב הוירטואלי חביב עליי ביותר, ואני פריקית של טכנולוגיות, אבל משהו היה חסר, משהו פיזי, ממשי, שאפשר לגעת בו.

וכמו המתנה הראשונה שקיבלתי ממנו, שצמודה אליי כל הזמן, רציתי גם אני להשאיר משהו ממני, בהיעדרי. ביום האחרון של הביקור הראשון שלי בהאג עלה לי רעיון כיצד להיות נוכחת גם כשאני לא שם. הטמנתי בכל רחבי הבית פתקים כחולים קטנים, מוחבאים היטב (וכשאני אומרת היטב, אני מתכוונת להיטב – למשל: הבנאלי (מתחת לכרית), החביב (בתוך המקרר), המוזר (בתוך הנעליים), היצירתי (בתחתית סל הכביסה)) , כך שימצא אותם לא מיד, לא באותו יום, אלא למחרת, שבוע אחרי, שבועיים אחרי. מין דרישת שלום נוכחת ממני, גם כשאני לא שם.

ומאז זו הפכה למעין מסורת – בסוף כל ביקור, אחרי הנסיעה העצובה לבד הביתה משדה התעופה, תמיד יחכו לנו פתקים מוחבאים. כחולים, פשוטים, מכילים תמיד משפט אהבה אחד.

אבל מה עושים אחרי שנמצאו, נקראו (ונתלו ברחבי הבית) כל הפתקים מהביקור האחרון? כדי לנצח את שממת הפתקים ואת המרחב בינינו העליתי מנבכי הזיכרון משהו שהייתי עושה פעם, בצעירותי. זוכרים מעטפות? עטים? נייר כתיבה? בולים? ובכן, הכנתי ערכה לתפארת, שינסתי מותניים והתחלתי לכתוב. פתק אחד בכל פעם, משפט אהבה אחד. תמיד אותו פתק, אותה מעטפה קטנה, בכל פעם משפט אחר. שיגיע, יתקבל בחיוך, יחמם את הלב וייתלה על המראות בבית. כדי שנהיה קצת-קצת ביחד, גם כשאנחנו לא.

ערכת הלבלרית; מוכנים למשלוח; הגיעו!

ולפעמים אפשר להגניב למכתב עוד משהו, קטן:

4 Comments

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s