פרידות

מוזר לכתוב פוסט עם הכותרת פרידות, בערך חודשיים אחרי שהפרידות האלה התרחשו. כל כך הרבה פעמים רציתי לשבת ולכתוב על הפרידה מהארץ, מירושלים עירי האהובה, מהמושב שגרתי בו שנים. מהחברים, מהמשפחה, מהעבודה, מרוב החפצים שלי. ובכל זאת, משהו מנע ממני לכתוב. אולי משום שמה שהיה לפני חודשיים היה מלווה בהמון טקסים, חלקם חיצוניים (אירועי פרידה למיניהם) וחלקם פנימיים (למשל אני, הולכת לסרט לבד בירושלים, כמו סוגרת מעגל לשנה הראשונה שלי בעיר). ובכל זאת, מעצם היותם טקסים, כל האירועים הללו היו ייצוג של משהו, אבל לא הדבר האמיתי.

ובכלל, מתי מתרחשת פרידה? האם נפרדתי מהמושב ברגע בו סגרתי את הדלת מאחוריי והחזרתי את המפתח? האם נפרדתי מירושלים כשנכנסתי למכונית ונסעתי מערבה? האם נפרדתי מהארץ כשעליתי על המטוס? מאמאבא בחיבוק האחרון? מחברים בשיחת טלפון ביום של הטיסה? ממרחק של חודשיים אני יכולה לומר שתהליך הפרידה הוא ארוך, ואין בו רגע אחד עליו אפשר להצביע ולומר – זהו. מכאן והלאה אינני עוד פה. אני שם. ובתוך התהליך הזה, שאיננו תמיד גלוי לפנינו, בוקע לפעמים איזה רגע בו אנחנו מבינים שנפרדנו.

הרגע הזה קרה אצלי לפני שבוע. אמא באה לביקור (והביאה חתולה אהובה איתה), וכדרכם של מבקרים, אחרי זמן מסוים, גם חזרה הביתה. ליוויתי אותה לשדה התעופה, נפרדנו לפי כל כללי הטקס ופתאום מצאתי את עצמי בסכיפהול, לבד, בלי מזוודה, עולה על רכבת בדרך הביתה. פתאום הכתה בי ההבנה – זהו, אני פה, אני לא נוסעת, אני לא חוזרת. תם עידן הנסיעות הלוך ושוב, תם עידן החיים החצויים. הבית הוא המקום אליו את חוזרת, קלת מטען, משדה התעופה.

המעבר להאג לא היה בשום צורה קיצוני ולא דרש ממני הסתגלויות מיוחדות. הגעתי לבית בו הייתי הרבה פעמים והרגשתי בו, ובכן, כמו בבית. הרחוב, החנויות, העיר, ניגון השפה, המנהגים – כולם היו מוכרים לי וידועים. ובכל זאת, הרגשת שייכות ובית נבנית באנקדוטות יומיומיות, ברגעים קטנים. לעולם לא ברגע אחד של פתיחת הדלת לבית, עם מזוודה כבדה.

כך גם פרידות, לעולם לא ברגע אחד. ואני אמשיך להיפרד ולהרגיש בבית, להיות זרה ולהיות שייכת, להכיר אנשים חדשים ולהתגעגע. ואולי כל מי שמתרחק מהבית מרגיש כך, ואולי זה אף פעם לא עובר, ואולי תמיד נשארים תלויים אי שם, בין שני העולמות. וזה בסדר מבחינתי.

[לאה גולדברג כבר אמרה את זה קודם, לפניי:]

אילנות

כאן לא אשמע את קול הקוקיה,
כאן לא יחבוש העץ מצנפת שלג,
אבל בצל האורנים האלה
כל ילדותי שקמה לתחיה.

צלצול המחטים: היה היה
אקרא מולדת למרחב השלג
לקרח ירקרק כובל הפלג,
ללשון השיר בארץ נכריה.

I remember those snow-capped mountains
and a song on FM 93
oh my darlin' I have grown with you
but my roots on both sides of the sea

אולי רק ציפורי מסע יודעות
כשהן תלויות בין ארץ ושמים
את זה הכאב של שתי המולדות.

איתכם אני נשתלתי פעמים,
איתכם אני צמחתי, ארנים,
ושורשי בשני נופים שונים.

3 Comments

  1. מוזר איך שבית נוצר. אני זוכרת את התחושה הזו למשל ממעברי דירה.
    הדבר הכי משמח מכל מה שכתבת, זה שבהאג את מרגישה בבית. זה נהדר!
    איך את מרגישה? איך סנצ'י מסתגלת?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s