לידה, כמה משונה.

וואו.

(חכו, ואני בכלל לא מתכוונת לספר פה על התינוקת)

לפעמים קורה שנתכונן לקראת אירוע מסוים, נתכנן אותו בראש, נדע בדיוק איך אנחנו רוצים שהוא יקרה, ובכל זאת, לא באמת נאמין שזה יקרה ככה. אנחנו משאירים לנו מרווח להתאכזב, לשנות כיוון, להגיב אחרת, להפעיל את תוכנית ב'.

[הפוסט הזה לא רוצה להיכתב. אני כותבת-מוחקת-כותבת-משנה-מוחקת]

ויש כל כך הרבה מה לספר. על איך הגעתי באיחור (כרגיל) להכל, וכמעט-כמעט שהגעתי לא מוכנה ללידה (ויש שיאמרו – בכלל לא מוכנה ללידה). ואיך גיליתי שהגישה בהולנד להיריון ולידה מתאימה לי בול, מסתבר. ואיך, בלי להתכוון, יצאה לי בדיוק הלידה שרציתי.

אז מה קודם? קצת פרטים טכניים על מערך ההיריון-לידה ההולנדי? בהולנד יוצאים מכמה נקודות הנחה מאוד נחמדות, ובכלל לא מובנות מאליהן בישראל (וברוב העולם המערבי, לצורך העניין). ראשית, מניחים שהכל יהיה בסדר. שנית, מניחים שאישה היא יצור תבוני מספיק כדי להחליט איפה ואיך היא רוצה ללדת. שתי ההנחות האלה אומרות דבר פשוט : אנחנו לא לוקחים סיכונים – אם משהו (כל דבר) לא הולך לפי הספר, את מועברת אחר כבוד לאחריותו של גניקולוג ויולדת בבית חולים. אבל אם ההיריון תקין, תוכלי ללדת בבית או בבית חולים, לבחירתך, ובכל אופן תהיי תחת ליווי צמוד של מיילדת. וליווי צמוד הוא, כך התברר לי, שונה מאוד מבישראל. כאמור, אנחנו רגועים ובלונדינים פה, ולכן הפגישה הדו-חודשית כוללת מדידת לחץ דם, האזנה לדפיקות הלב של העובר ומישוש הבטן. בלי אולטרסאונד, בלי בדיקות פולשניות. כאן אפילו מחממים את הידיים לפני שנוגעים לך בבטן, שחלילה לא יהיה לך לא נעים.

ואחרי הלידה (כן, נדלג לכתוביות הסיום. תיכף נחזור אחורה, לא לדאוג) ישנו מערך שלם ונחמד שנקרא Baby Care. בין אם ילדת בבית ובין אם בבית חולים (משחררים הביתה אחרי יום, מקסימום), תעמוד לרשותך מין הכלאה של אחות/מטפלת/יועצת הנקה/עוזרת בית שתעשה, ובכן, בדיוק את כל הדברים האלה, במשך שמונה ימים אחרי הלידה.

השקילה היומית
השקילה היומית

אז היינו מבוגרים אחראים, ומצאנו מיילדת (יותר נכון, אגודת מיילדות). אבל כשניסינו לברר על קורסי הכנה ללידה (ועוד באנגלית), התברר לנו שאיחרנו את המועד. כל הקורסים כבר מלאים, או סגורים, או בעיצומם או ייפתחו בערך חודש אחרי תאריך הלידה המשוער שלי. לא נורא, חשבתי, הרי ממילא לנשום אני יודעת. וכמה מסובך זה כבר ללדת? נסתדר בלי הכנה, נהיה ספונטניים ונראה מה יקרה.

בבית הצטברו בינתיים כל מיני חומרי עזר וציוד ללידת בית. כן, כן. זה מה שבחרתי. בבית, על המיטה, בלי אפידורל. בהולנד, כאמור, הם מאוד מיומנים בזה ואף אחד לא מתרגש במיוחד. קיבלנו רשימות מסודרות של דברים שצריכים להיות בבית (הכל. משעוונית להגנה על המזרון, פדים לספיגת נוזלים, אלכוהול, צמר גפן, תומכות ברזל להגבהת המיטה ועד ל – לא תאמינו – קערה מיוחדת לשילייה). בשלב הזה אפילו אני, עם כל הרצון העז ללדת בבית (או , יותר נכון, עם הסירוב ללדת בבית חולים), נחרדתי למראה כמות הפדים והגזות שאגרנו לקראת הלידה. תמונות של כמויות דם אדירות ומחשבות על אלו נוזלים משונים האנשים האלה מצפים שייצאו ממני, רדפו אותי בכל פעם שפתחתי את ארון הציוד. כדרכי, נקטתי באסטרטגיית ההתעלמות ושבתי להתעסק בענייני חולין.

על לידה לא ידעתי כלום. על לידת בית ידעתי עוד פחות. אבל להיות במקום הנכון בזמן הנכון – זה לפעמים אני כן יודעת. וכך התגלגל לידיי במקרה, שבוע לפני התאריך המשוער, הספר הנפלא Active Birth (לא ארחיב כאן על הספר, הוא גם תורגם לעברית ומי שמתעניין – פשוט תקראו. ואל תתנו לתיאור הרוחני של הספר להטעות אתכן. רובו מאוד טכני. מרתק). ובפעם הראשונה קראתי על מה הולך להיות בלידה, ומה קורה בכל שלב, ואיפה אני בכל זה ומה קורה בגוף ומה קורה לעובר ומה הרציונל מאחורי כל תנוחה ובכלל – למה עליי לצפות.

[הערה בסוגריים:] אולי במבט מהצד אפשר לחשוב שהבחירה שלי בלידת בית, ובלידה פעילה ובהימנעות משימוש במשככי כאבים היא בחירה ניו-אייג'ית או מטורפת או לא אחראית. אבל אני בכלל לא רציתי ללדת לצלילי מקהלת דולפינים אורגניים או כל דבר אחר בסגנון. כל מה שרציתי הוא לא ללדת בבית חולים. התמריץ העיקרי לרצון הזה היה הסלידה רבת השנים שלי מבתי חולים וכל מה שקשור אליהם. אבל במקום שני (ודי צמוד) ברשימת הסיבות הייתה סוג של תודעה פמיניסטית על נשים בתוך הממסד הרפואי המודרני ועל האמונה החזקה שמה שלא שבור – אין צורך לתקן. במילים אחרות, אם ההיריון תקין והולך טוב והכל בסדר, אין סיבה שלא ללדת בבית. רפואה מודרנית היא דבר נפלא – כשזקוקים לה. אבל למה מלכתחילה להניח שנזדקק לה בתהליך טבעי ובסיסי כמו לידה? (ועד כאן בנושא הזה. אני לא מתכוונת להטיף או לשכנע. כך אני מאמינה, כך תמיד הסתכלתי על הדברים ואין לי אלא לדבר על החווייה שלי)

חמושה בידע חדש ומלהיב, הגעתי ליום הלידה מלאת ביטחון. התכוננתי לכאב שלא חוויתי עד כה, לשעות על גבי שעות של צירים (בכל זאת, לידה ראשונה), למנעד רגשות ותחושות שנע בין פחד לבין אושר גדול.

ובכן, רבותיי, לא.

ב – 18:30, במוצאי שבת של ה – 29 בדצמבר, הרגשתי טפטוף קל של מים. כל כך קל, שכמעט שלחתי את ר' לבדוק באינטרנט האם הזרם הדקיק הזה נחשב שירדו לי המים, או שמא אני מדמיינת.

(הבלוג הזה הוא לא המקום לתיאורים גרפיים של לידה, אז אל חשש. להלן עיקרי הדברים:)

היה מהיר. שלוש שעות ו – 40 דקות, והכל נגמר.

היה כואב. אבל לא כאב בלתי נסבל / חד פעמי / בלתי ניתן לתיאור. המחשבה על משככי כאבים אפילו לא עברה במוחי. (ולא, לידה מהירה היא לא בהכרח קלה יותר. הצירים, למשל, יותר חזקים ואינטנסיביים ואין כמעט זמן להתרגל לכאב בהדרגה)

היה טכני. לא במובן של נטול רגשות. ר' היה שם איתי ואם לא הוא, והמגע שלו, והמילים שלו, לא הייתי מצליחה לעבור את זה כך. אבל לא בכיתי, ולא הרגשתי פחד או התעלות או הארה או אושר גדול. פשוט עשיתי מה שצריך.

היה מוזר. בדחיפה האחרונה, כשהיא יצאה, פתאום נשמע בכי של תינוק. זה היה כל כך כמו בסרטים, שזה נראה לי הזוי. (בשלב הזה, המומה, שאלתי את ר': "What just happened?")

היה ביתי ונעים ונוח. היא נשארה עליי שעה שלמה, ואז ניקו אותה בעדינות ושקלו (4 קילו, רבותיי. מחיאות כפיים!) ומדדו והלבישו בבגדים חדשים והשכיבו במיטה. ואני התקלחתי במקלחת שלי, ונכנסתי למיטה (הנקייה) שלי, ואחרי שכולם הלכו ר' הכין לשנינו כריכים, ואכלנו במיטה ודיברנו קצת והלכנו לישון מחובקים.

וכל הדברים שקרו עדיין עוברים לי בראש מדי פעם. זה היה מהיר ואינטנסיבי ומשונה לעיתים.

וזה היה בדיוק, ממש ממש בדיוק, כמו שרציתי.

ברוכה הבאה, דרדס!

9 Comments

  1. נהדר, עשית בחירה טובה מאוד, והגישה שלך נכונה בעיני והכתיבה יפהפיה. ילדתי לפני 20 שנה כמעט, הבנתי אז שהכל לא כפי צריך ויכול להיות, ולא יכולתי לעשות עם זה כלום.

    1. יעל, בארץ, גם היום, עדיין קשה לנהוג אחרת בתוך המערכת. אפשרי אבל קשה. ולמי יש כוח להיאבק בזמן היריון?

  2. איזה יופי!
    קודם כל אני שמחה מאוד לשמוע שהיתה לך לידה כ"כ טובה. זו חוויה שתמשיך ללוות אותך הרבה שנים. ואני קצת מקנאה שזה בא לך כ"כ בקלות. אולי אולי יום יבוא וכשהבנות שלי ילדו גם הן יוכלו לבחור ברפואה מערבית אצלן בסלון?

  3. וכשסיפרתי את זה לממלא המקום שלך בעבודה, אמר: איזה מזל. הלידה הראשונה אצלנו לקחה 40 שעות…

    נפלא, נהדר, ומזל גדול.

    אבל מאיפה בא הדרדס היפהפה הזה, תגידי לנו.יש לי רושם שהיא בעלת ראש כחול ועיניים בלונדיניות. נחכה ונראה…

  4. טוב, אני מצטרף מאוחר אבל היות וזה הפוסט האחרון מותר לי, נכון!?
    אז המון מזל טוב, ובכלל מזל יש לך, לידה מהסרטים זה נשמע, ואני כבר זאב קרבות וותיק אחרי שלוש בתוך הממסד הדוחה (לא עד כדי כך נורא אם יש לך חברה שהיא מיילדת ראשית בבית החולים :)

    משעשע שאת מג והוא ר', מאוד מורן מצידך.
    אני מקווה שאת לא מתכוונת לחכות עוד הרבה זמן עם הפוסט הבא, קראתי את כולם כמעט ברצף עד כאן, לא רוצה לחכות הרבה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s