זה הזמן, זה הרגע

זוכרים את הכפר מהפוסט הקודם שלי? מצחיק, כי אני חשבתי לתומי שהנה אני כותבת מהרהורי לבי על החיים בניכר: יש קצת קשיים, אבל בסך הכל החוויה היא די טובה (היי, הוספתי תמונה של קפלים בסוף!). והנה, מבול של תגובות וכמה דיונים מעניינים גרמו לי להבין שני דברים:

אחד, יצאתי עצובה ואומללה (ולא היא! נשבעת). שניים, לא מעט אנשים – הרבה יותר ממה שהעליתי בדעתי – לא רק ששקלו הגירה, אלא גם שללו אותה בדיוק בגלל הקושי הזה, לגדל ילדים רחוק מהמשפחה ומהחברים.

בהיותי מחויבת לשמירה על התדמית הוירטואלית האופטימית-תמיד שלי, מיד רציתי לכתוב פוסט-נגד שיראה את הצד החיובי שבהגירה. אבל החיים יכולים להיות מצחיקים לפעמים. בדיוק באותו שבוע, בעוד אני חושבת על נימוקים מנימוקים שונים על כמה נהדרים חייה של המהגרת, קרה דבר שהבהיר לי כמה לא נחמדים יכולים להיות חייה של המהגרת¹.

טוב, מאז נרגענו². ובינתיים ויתרתי על הפוסט כי זה היה מזמן ומי בכלל זוכר ולמי בכלל איכפת. והנה, היום פורסמה כתבה בכלכליסט שהייתה לי כמו אגרוף בבטן, והייתי חייבת לכתוב. אז לפני שמתחילים: הנה הכתבה. וכדי לא להיות כמו המעצבנים האלה ששולחים אתכם לקרוא איזה משהו ארוך לפני שהם מרשים לכם להתקדם בקריאת הפוסט – אני אתמצת לכם [יש לכם אישור לקרוא אחר כך (אבל ממש ממש מומלץ. באמת)]. בקיצור, מה שמתואר שם הוא מאוד פשוט: מעמד הביניים בישראל (צעירים בגילאי 30-40 + ילדים) לא באמת מחזיק מעמד, הוא נתמך על ידי ההורים.

מי שעוקב אחרי הבלוג הזה מההתחלה יודע שלא ממש החלטתי לעבור להולנד. נסיבות החיים הכתיבו את המעבר, שהוגדר כזמני. חודשים רבים התלבטנו אם להישאר או לעזוב, אם לחזור לישראל ואיך ומתי ובינתיים השארנו את כל האפשרויות פתוחות. אני לא התפטרתי מהעבודה ולא מכרתי את המכונית שלי והשארתי את רוב החפצים שלי באחסון. וכל פעם ש – ר' (שמאוד מחבב את ישראל, ובעיקר מחבב שמש) שואל אותי על האפשרות לחזור אני עונה לו – מהמשכורת שלי, אפילו שהיא מעל הממוצע, ואפילו שהיא משרת אם נחמדה בשירות המדינה, לא נוכל לחיות שלושתנו. ובהולנד אנחנו יכולים לחיות רק מהמשכורת שלו (הגבוהה יותר). אז זה פשוט עניין של גיאוגרפיה, אמרתי לעצמי. אם רק היה המצב הפוך – והייתה לנו המשכורת שלו בישראל, הרי שהיינו שמים פעמינו מיד לארץ זבת החלב והדבש.

והנה באה הכתבה בכלכליסט ונתנה לי הצצה קטנה למה בדיוק יקרה לנו כשננחת בנתב"ג ונתחיל את חיינו בישראל עם משכורת אחת יפה ובלונדינית והולנדית. אנחנו נחיה בדירה קטנה יותר ממה שיש לנו עכשיו (שגם היא לא גדולה במיוחד), או שנשלם שכר דירה גבוה יותר. אף פעם לא נוכל לתכנן באמת מסגרות חינוכיות וחיי קהילה וסביבת מגורים כי בעל הבית יוכל לפנות אותנו בהתראה של כמה שבועות / חודשים (מה שלא אפשרי בהולנד. בכלל. אנחנו יכולים להישאר בדירה הנוכחית עשור ויותר. עד שאנחנו נחליט לעזוב). אנחנו נצטרך להחזיק שתי מכוניות כדי לא לשרוף שעות ארוכות ביום על תחבורה ציבורית עם תכנון גרוע (פה יש לנו מכונית אחת ואנחנו משתמשים בה בקושי פעם בשבוע. לכל מקום אנחנו רוכבים על אופניים או נוסעים ברכבת/חשמלית/אוטובוס). אנחנו ניאלץ לשלם המון כסף לאנשים זרים שיטפלו ב – ד' במהלך היום, כי שנינו ניאלץ לעבוד כדי להחזיק את עצמנו (כרגע אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לחיות רק ממשכורת אחת. וכשאפסיק להניק וארצה לצאת לעבוד, נוכל להתחלק בטיפול בתינוקת ולעבוד כל אחד במשרה חלקית).

אז רגע – נעבוד יותר שעות, נראה אחד את השני פחות, נפקיד את החינוך של הילדה שלנו בידיים זרות, נחיה בחוסר וודאות לגבי מקום המגורים שלנו ובסוף החודש עוד ישאר לנו פחות כסף (וזמן) לדברים שאנחנו אוהבים לעשות (ביחד ולחוד): ספורט, טיולים, נסיעות ומסעדות. עסקה נהדרת תמורת שמש בלתי נגמרת ומשפחה קרובה, לא?

לא.

אלה החיים שלנו. אנחנו אוהבים אחד את השני, אנחנו רוצים לבלות כמה שיותר זמן יחד. אנחנו רוצים לעשות דברים שמעשירים אותנו ומשמחים אותנו ונותנים לנו אנרגיה. אנחנו לא רוצים להיות עייפים כל הזמן, או מתוסכלים, או מודאגים.

ישראל היא הבית שלי. אני אוהבת אותה ומתגעגעת אליה ומחוברת אליה בכל נימי נפשי. וההבנה הזו, עכשיו, היא כמו אגרוף בבטן: אנחנו לא יכולים לחזור. לא כרגע, לא עד שדברים ישתפרו. כן, כפר שלם רוצה לראות את ד' התינוקת כשהיא גדלה. ואני מתגעגעת לכפר שלי. אבל לא בכל מחיר, לא ככה.

אלה החיים שלנו, זה הזמן, זה היום, זה הרגע.

¹ כמה לא נחמדים? בניגוד לכל התחזיות, לא קיבלתי את הדרכון ההונגרי שלי. ככה לא נחמדים.

² למרות שנבצר ממני להגיע לישראל לביקור בקיץ הקרוב, ולמרות שכל תוכניותיי לטווח הקצר לוטות בערפל, הרי שבסופו של דבר מדובר בעיכוב (גררר. נקווה) ותו לא.

4 Comments

  1. לא יודעת אם קיומו של הכפר וקרבתו מצדיקים את איכות החיים המדורדרת, או אם אפשר לומר שהכפר הוא-הוא סוג של איכות חיים בפני עצמו ואם קיומו או העדרו שקולים לקיומם או העדרם של הפרמטרים האחרים שעליהם כתבת. רוב הזמן אני בעיקר תוהה, ותשובות מוחלטות או רציונליות במיוחד – אין. העובדה הפשוטה היא שבכל פעם שהעניין הזה עולה על הפרק – ברור לי שאני לא הולכת לשום מקום בשלב זה של חיי (ותוך מודעות גמורה לכך שחלון ההזדמנויות באמת לקום וללכת הולך ונסגר עם הזמן). לגמרי זה הזמן וזה הרגע.

  2. תיאור מדוייק. גם אני גרה בהולנד כבר 10 שנים. יש לנו שני ילדים ואנחנו גרים בבית משלנו עם גינה קטנה ועובדים ב-2 חצאי משרות (כלומר אני בחצי משרה ובן זוגי בחצי משרה). הבן הצעיר עוד לא היה בכלל במסגרת. תמיד יש מישהו איתו בבית וזה לא רק אני מתוקף "תפקידי הטבעי כאמא" כי פה גם מקובל שגברים עובדים חצי משרה וזה משהו שאני לא מחליפה. מצטערת אמא ואבא.

  3. בעוד שאני מסכים לחלוטין עם האמירה "אלה החיים שלנו" לגבי העובדה שאת בוחרת את החיים שלך ולאף אחד אחר אין את הזכות או היכולת לשפוט אותך, אני לא מסכים עם התיאור השחור משחור שלך את המצב בארץ, בעיקר מתסכלת אותי העובדה שאת שואבת את המידע מהעיתונות (איכותית יותר או פחות זה לא רלוונטי) שמנסה תמיד להציג את המצב בצורה דרמטית כדי למכור יותר עיתונים (או לגרום ליותר אנשים להחשף לפרסומות באתר שלהם בעידן הדיגיטאלי) ולא ממש מייצגת את המציאות.

    אז נכון, לגור בלב תל אביב כזוג נשוי + 1 כשרק אחד מבני הזוג עובד בדירה שכורה אי אפשר (אלא אם הוא מנכ"ל חברה גדולה) אבל ככה זה ברוב ערי העולם הגדולות.
    לעומת זאת אם "מתפשרים" על הפריפריה (תשלמי לי משכורת כפולה מזו שאני מרוויח היום ואני לא עובר לתל אביב בעיקרון) ופתאום המצב לא כזה שחור….

    אבל כמו שאמרת, אלא החיים שלכם, הבחירות שלכם והכיף שלכם ואף אחד לא יכול לקחת לך את זה.

    תודה על האירוח הלבבי! היה לי ממש כיף!
    ד"ש לר' וד'

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s