חורף, השמש נעלמת בחורף

כתבתי כבר על האביב ההולנדי. אז עכשיו כשאנחנו בעיצומו הבשיל, הזמן לפוסט נוסף, שיבוא באיחור ועל כן יהיה לא רלוונטי. נראה שזו המגמה בבלוג הזה בזמן האחרון, אז מה איכפת לכם, תזרמו איתי.

הפעם אני רוצה לדבר על החורף. אחרי שבתזמון מושלם נחתנו בארץ בסוף יולי וחזרנו להולנד באמצע דצמבר (למה לא הפוך? למה לא הפוך?!), מצאתי את עצמי בשובנו לכאן מתמודדת מול בעיה חדשה שלא צפיתי: חורף. אני מודעת כמובן לקיומה של העונה הזאת, בין אם בצורה פיקטיבית במזרח התיכון ובין אם בצורה מסורתית יותר בצפון אירופה, אבל חורף עם תינוקת זוחלת[1] ובעלת אנרגיות למכביר זה כבר סיפור אחר.

תאמרו – מה הבעיה, את לא רוצה להיות איתה בבית? טיילי בפארקים הנהדרים שלכם (יש בוץ), או טיילי ברחובות (נמאס לה לשבת בעגלה אחרי 20 דקות בערך), או לכי למשחקייה במתחם סגור (אהה!). אז פה הבעיה. חשבתם שבארץ גשומה וסחופת רוחות כמו הולנד יצוצו משחקיות לילדים כמו פטריות אחרי – ובכן – הגשם.

לא. אפילו הקניונים מעטים פה. רוצים לעשות קניות? לכו למרכז העיר, כמו פעם. החנויות נמצאות בבניינים! ברחובות! זה לא כאילו יורד פה גשם רוב השנה. איכפת להם, להולנדים האלה? כל אומה שפויה בדעתה עושה את החשבון הפשוט הזה, ובונה קניונים כאילו הבטון במבצע והאדמה בחינם. לא ההולנדים. הם בשלוותם הסטואית ימשיכו לדווש אפילו בשלג, ימהרו הביתה אחרי העבודה (ממילא החנויות נסגרות בשש) ויסרבו להפוך קניות הכרחיות לפסטיבל צריכה מפלצתי. כל ההסבר הזה לא בא לרמוז שהייתי לוקחת, במצוקתי, את ד׳ להסתובב בקניון, אלא מטרתו בעיקר להדגים את העיקרון ההולנדי: אין מזג אוויר שהוא קשה מדי.

אז עם העיקרון הזה מול עינינו, קל יותר להבין למה התקשיתי למצוא מקומות מוגנים מגשם עם פעילויות לתינוקות זוחלים. אט אט התחלנו לאבד את שפיות דעתנו, ד׳ ואני. ואז, ממש ברגע האחרון, לפני שקשרנו את זנב החתולה לזנב הכלבה ונתנו להן לרוץ יחד במורד המדרגות, הגיעה הישועה.

לישועה קראו koffie en kind (=קפה וילד), שזה כמו קפה ומאפה, אבל אפילו יותר מבריק. הרעיון הוא כזה: הורים הם עם טרוט-עיניים במהותו, וילדים הם יצורים חברותיים ואנרגטיים במהותם. למה לא לשלב את שני הדברים? לתת לילדים להתרוצץ במתחם בטוח, בו הם יוכלו לחטוף אחד מהשני צעצועים ולבכות על זה, בזמן שההורים לוגמים קפה בשלווה  אותה רק קפאין יכול להשרות.

לא מדובר בג׳ימבורי ודומיו, וגם לא בבית קפה עם משחקייה צמודה. זה יותר מין פליידייט המוני כזה, עם פינות לכל פעילות שאפשר לחשוב עליה: פינת מטבח ובית בובות ופסי רכבת ולגו וקוביות ענק ומגלשה קטנה עם ״טירה״, ובובות רכות ופאזלים וספרים ומתלה עם תחפושות. ושולחנות (למבוגרים) עמוסים בפירות, כריכים, עוגות וחטיפים. ומכונת קפה משוכללת. ונענע טרייה בתה. וזה עובד כך: נכנסים חופשי, הילד הולך לענייניו, ההורה מתמקם על אחת הכורסאות הנוחות ובודק את הטוויטר/פייסבוק/מניות(פחח) שלו. רעבים? קחו משהו מהשולחן. צמאים? בקשו מאחת האחראיות שתכין לכם איזה קפוצ׳ינו. התעייפתם? ביציאה שלמו כניסה (משלמים רק על הילד 3 יורו, מבוגרים נכנסים חופשי) ועל כל מה שאכלתם/שתיתם. הכל מבוסס על שיטת האמון: אין רישום, אין מעקב – האחריות שלכם.

קפה. ילדה.
קפה. ילדה.

ניצלנו.

1

היא כבר הולכת מלא, אל דאגה. ומגפיים פותחים בפנינו הרבה אפשרויות.

3 Comments

  1. איזה רעיון מצוין! עכשיו רק צריך לחשוב על דרך לביטול רעשים במתחם כזה – וקדימה לעשות מליונים מהורים צייצנים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s