יצאתי לחפש אסקפיזם, תיכף אשוב (פוסט מפוצל)

[חלק א׳]

קשים הם חייה של המהגרת הישראלית בהולנד. נניח – מחסום השפה. או – חיפושי עבודה. או – השגת זיתים ממש ממש טובים. אבל כל אלה מתגמדים לחלוטין לעומת הקשיים שעומדים בפני אותה מהגרת בזמן מלחמה.

נקדים ונאמר כי המהגרת המדוברת שמאלנית היא, רחמנא ליצלן, וככזו גורסת היא כי חיים הם חיים, כי יש להצטער על מוות משני צידי הגבול וכי יש לעשות ככל שניתן כדי להפחית את כמות השנאה, ההרס והמוות ל, נגיד, אפס.

עוד נוסיף ונספר כי באותו זמן ממש סוער וגועש מקום מושבה החדש של המהגרת מחדשות אחרות לגמרי: טיסה 17 של מלזיה איירליינז ו – KLM (חברת התעופה הלאומית של הולנד) יורטה באוויר וכל 298 נוסעיה נהרגו, מתוכם כמעט 200 אזרחים הולנדים. התקשורת ההולנדית עוסקת בסיפור יום וליל, יום אבל לאומי (הראשון מזה 50 שנה) הוכרז בהולנד, השיחות בפינות הקפה במשרדים נסובות סביב זה.

ובישראל עסוקים בעזה. ובצדק.

והמהגרת? גופה בהולנד ומחשבותיה בישראל ופיצול חדש ומפתיע מפציע בחייה: בניגוד למה שגורסת משנתה השמאלנית – לא כל מקרי המוות שווים הם.

כלומר, ברור ששווים הם, אבל לא בעיניה. כי הנה פתאום, אומה שלמה מתאבלת על 200 מאזרחיה שמתו מוות פתאומי, שרירותי ואלים, אך לה, למהגרת, לא כל כך איכפת. כלומר, איכפת לה, בטח שאיכפת לה, הרי כולנו רקמה אנושית וכו׳. והיא אומרת אוי אוי אוי וכמה נורא וזה עצוב וממש מזעזע! אבל היא אומרת את כל האוי אוי אוי וכו׳ האלה כבת אנוש וכבת זוג להולנדי וכמישהי שגרה בחבל הארץ הזה, אליו השתייכו המתים.

אבל על המתים האחרים, אלה שנולדו וחיו ומתו בחבל הארץ *שלה*, עליהם היא בוכה ממש. עליהם היא לא אומרת אוי אוי אוי וכמה עצוב. עליהם היא בקושי יכולה לחשוב בלי שהלב יישבר. וזה מעניין, כי ההולנדי שלה, מסתבר, מרגיש את אותו הדבר (אבל הפוך): כאב אמיתי על מותם של 200 הולנדים, וצער אינטלקטואלי על מותם של רבים רבים בחבל ארץ מסוכסך במזרח התיכון.

והנה שנינו (כן, אני ו – ר׳), שחשבנו שלאומיות היא עניין טכני, מקרי או לכל היותר – סוגייה ביורוקרטית, מגלים שבכל זאת קשה מאוד להימלט מקבוצת ההשתייכות שלך. כל המתים בשבועות האחרונים היו אנונימיים לגבינו במידה שווה, אבל לו היו את המתים האנונימיים שלו, ולי את שלי.

אך מתיי שלי אינם נייטרלים כמו שלו. מתיו השתייכו לחבל הארץ הזה, בין גרמניה לבלגיה לים הצפוני, והיו במקרה על אותו מטוס ואיתרע מזלם. הסוף טראגי, אבל הפרטים פשוטים. את מותם של המתים שלי קשה יותר לכאוב, כי בתוך חבל הארץ הזה אליו השתייכו, עבר גבול. והם חיו משני צדדיו. והם היו לי אנונימיים באותה מידה, האלה משני צדי הגבול, ובכל זאת. הם מלווים אותי, ונוסעי טיסה 17 לא.

אולי גם כאן: הפרטים פשוטים, הסוף טראגי.

——–

[חלק ב׳]

ולכן, ולכן, אני סובבת כבר ארבעה שבועות ומחפשת אסקפיזם מתוק.

רבות הדרכים (בהולנד) לברוח מהמלחמה (בישראל).

למשל, שיטוט בחנויות חמודות
למשל, למצוא חפצים חמודים בחנויות קטנות

או:

לדמיין איך אקדיש את חיי להקמת חנות שמוכרת רק דבר אחד בלבד.
לדמיין איך אקדיש את חיי להקמת חנות שמוכרת דבר אחד בלבד

או:

להתענג על שלוליות באמצע הקיץ
להתענג על שלוליות באמצע הקיץ

או:

ללכת למצעד הגאוןה באמסטרדם, שנעשה בשיט בתעלות
ללכת למצעד הגאווה באמסטרדם, שנערך, כמה נפלא, בשיט בתעלות
ולצפות בצופים במצעד
ולצפות בצופים
ולהתבשם מהנוצות והפיאות והצבעים
ולהתבשם מהנוצות והפיאות והצבעים

——–

ולא להצליח לעשות את כל הדברים האלה. לא ממש.

כי בכל זאת, בכל זאת, לבי כבד עליי. וחבל הארץ ההוא המסוכסך, על המתים והחיים בו, מכביד את צעדיי, מאט את הילוכי, מעציב את מבטי ומשאיר אותי זרה. מהגרת.

8 Comments

  1. מדוייק ומקסים ומעציב ומעורר מחשבה. אגב, גם אני לפעמים מרגישה מהגרת, גם בחבל ארץ המסוכסך הזה. אבל זו בטח הרגשה שונה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s