אז התחלתי ללכת (לא ידעתי בכלל לאן)

כמו הרבה דברים שעשיתי ושקרו לי בשלוש שנים האחרונות, גם זה לא היה מתוכנן.

הרי כבר הייתה לי עבודה מכובדת עם פנסיה-קביעות-תנאים-חולצות מכופתרות-נעלי עקב ולמרות שנאלצתי (כזכור) לעזוב אותה, לא חשבתי שמשהו ישתנה באמת. אז אחרי חופשת הלידה, שהייתה קצת ארוכה מהרגיל, התחלתי לחפש. הרי גם בהולנד, ובעיקר בהאג, אין בעיה למצוא עבודה מכובדת עם פנסיה-קביעות-תנאים-חולצות מכופתרות-נעלי עקב.

בחרתי בקפידה לאיזה ארגונים לשלוח, לאיזה משרות להגיש מועמדות, השקעתי שעות במכתב נלווה (פה זה חובה) ובשיפוץ קורות החיים שלי. ושלחתי. ומיד אף אחד לא התקשר אליי. אחרי כמה דממות-אלחוט כאלה, ואחרי העלבון והתדהמה המתבקשים, ניגשתי לבחון איך אני באמת מרגישה לגבי זה. ומה שמצאתי מתחת לשכבות האגו הפגוע והתירוצים  – שלחתי למעט משרות, הרקורד שלי לא עשיר מספיק, בארגונים בינלאומיים דורשים ידיעה של כמה שפות, הכלכלה, האקלים, האנטישמיות – מה שמצאתי מתחת לכל אלה הוא שלא ממש איכפת לי. כן, פינטזתי על המשכורות (שכולן היו יפות ולפחות פי שלוש ממה שהרווחתי בארץ), אבל זו הייתה הפנטזיה הלא נכונה. כי כשאני מגישה מועמדות למשרה אני צריכה לדמיין את עצמי מסוגלת לעשות את המטלות הנדרשות (מה שיכולתי) אבל גם – ובעיקר – לדמיין את עצמי הולכת לעבודה. כלומר, ממש קמה בבוקר, מתלבשת בכל החולצות המכופתרות ונעלי העקב האמורות, נפרדת מ – ד׳ בגן, עולה על האופניים, מגיעה למשרד, אומרת בוקרטובים, שותה קפה, מתיישבת מול המחשב, משתתפת בישיבות וב – 16:00 או 17:00 עולה שוב על האופניים, אוספת את ד׳ מהגן והולכת הביתה. 

ופתאום הבנתי שאני לא רוצה את זה.

כן, יכול להיות בהחלט שהתקשיתי לדמיין את עצמי הולכת לעבודה כי עברו שנתיים מאז שעשיתי את זה לאחרונה. אבל בשנתיים האלה קרו הרבה דברים. בשנתיים האלה גיליתי כמה נחמד לי להיות עם ד׳ כל היום, וכמה זה בכלל לא מעיק או משעמם או מורט עצבים כמו שחשבתי שיהיה. בשנתיים האלה גיליתי שהרוגע הזה, של לא למהר לשום מקום, מחלחל עמוק למערכת היחסים שלי ושל ד׳, יותר ממה שיכולתי לשער. שמדובר לא רק בכמות עימותים כמעט אפסית, אלא גם באפשרות לתת לה להתבטא, להיעצר ליד כל פרח, ללכת רחוב שלם אחרי משאית-זבל, לעלות ולרדת ולעלות ולרדת שוב ושוב את אותו גרם מדרגות, ובעיקר לספוג, לספוג את העולם ולנסות אותו עם מעט מאוד שיקולים חיצוניים שאינם ממין העניין.

גרם מדרגות ו – ד׳. מוזיאון Escher, האג.

 

בשנתיים האלה שמעתי שוב ושוב אנשים שאומרים לי ליהנות, כי התקופה הזאת לא תחזור. בשנתיים באלה גיליתי שאני יכולה.

כן, אני מודעת עד כאב לפריבילגיה הזאת. אני יכולה. בארץ לא היינו יכולים לחיות ממשכורת אחת, כאן אנחנו יכולים בהחלט (אמנם יחסית בצמצום, אבל עדיין בנוחות). בארץ הייתי מתקשה למצוא מסגרת חלקית ל – ד׳ (שתפתח בפניה חברה של ילדים אחרים), כאן זה מאוד מקובל לשלוח פעוטות לגן יום, יומיים או שלושה בשבוע. בארץ הקצב הוא אחר, החיים הם אחרים, ואני הייתי אחרת.

לא החלטתי להיות אמא במשרה מלאה (כי אני לא – ד׳ הולכת לגן פעמיים בשבוע). לא החלטתי להפסיק לעבוד וגם לא החלטתי לשים את החיים שלי בהמתנה עד ש – ד׳ תגדל קצת. לא. השנתיים האלה היו עבורי בעיקר הזדמנות לחיות חיים אחרים, בקצב אחר. הן היו הזדמנות בשבילי לחשוב מה אני רוצה ומה אני לא רוצה לעשות.

אני רוצה לעבוד. אבל אני כבר לא רוצה את החיים שפעם היו לי. אני לא רוצה להיות שוב חלק מארגון גדול ולהשפיע מאוד בקטן, או לא בכלל. אני לא רוצה ללכת כל בוקר לעבודה (אני! שאוהבת מסגרות וסדר יום וסדר בכלל ומערכות משומנות היטב). אני רוצה שמה שאני עושה יהיה משמעותי, שייראה, שישנה. אבל שגם יאפשר לי, מתי שארצה, לעלות ולרדת ולעלות ולרדת במדרגות.

שיניתי דירה וארץ מגורים ושפה ובני זוג וסטטוס משפחתי ואקלים ואפילו מלתחה. אני בת 36. החיים נוחים במידה, בדיוק במידה שמאפשרת שינוי.

זה הזמן.

 

2 Comments

  1. מצויין, אני מסכים עם כל מילה, מצד אחד בדיוק כיביתי את הלפטופ ב12 בלילה כדי ללכת לישון, מצד שני ב5:45 הייתי בבית וביליתי ערב מעולה עם שלושת ילדיי.
    אז נכון, אני המשכורת האחת שלנו כרגע אבל משפחה זה יותר חשוב…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s