תני לי יד (רק עוד קצת, רק עוד קצת)

יש דברים שנראים לנו מובנים מאליהם. דברים שאנחנו בטוחים שכשיגיע הרגע, נעשה אותם גם. זה ברור הרי. כולם עושים את זה, זו הדרך, זה הגיוני. אבל כשמגיע הרגע ואנחנו כן עושים את הדברים האלה, הם בכלל לא מרגישים כמו שחשבנו.

ד׳ נשארה איתי בבית הרבה מאוד זמן. בהתחלה היינו בהולנד, והייתי בחופשת לידה ארוכה וזה היה טבעי לא לשלוח אותה לגן. אחר כך נאלצנו לחזור לישראל לתקופה של (אז לא ידענו שזה יימשך) חמישה חודשים. ואז חזרנו שוב להולנד והתענגנו קצת על שגרה מבורכת ומים שקטים.

אבל אחרי כמה חודשים הבנו ש – ד׳ צריכה יותר. מזג האוויר, האופי ההולנדי והעובדה שאני מכירה מעט מאוד אנשים פה הביאו לכך שהאינטרקציה היומיומית שלה הייתה בעיקר איתנו והיא מיעטה לראות ילדים אחרים. אז בשם הסוציאליזציה הוחלט – גן.

קיבלנו המלצה לגן הו-כה-מבוקש, התמזל מזלנו והיה להם מקום פנוי (ללא רשימת המתנה!) ליום אחד בשבוע, הלכנו למפגש היכרות, ואז לחצי יום ניסיון, ואז. לראשונה בחייה הצעירים (שנה וארבעה חודשים), השארנו את ד׳ לבד עם אנשים שאינם אנחנו או משפחה/חברים קרובים.

ציפיתי להרגיש עצב או געגוע או דאגה או הקלה. ואני מניחה שגם הרגשתי קצת מכל הדברים האלה. אבל התחושה שהציפה אותי כשנסגרה דלת הגן ואני צעדתי ברחוב, משוחררת-ידיים, הייתה של מוזרות. למעשה, פליאה.

זה הרגיש מוזר, והתפלאתי שזה הרגיש מוזר. כי מה הסיפור, בעצם? לשלוח ילדה לגן? כולם עושים את זה.

אבל כמה שלא הפכתי והפכתי בדבר, זה עדיין נראה לי מוזר. הרעיון הזה, של לעשות מיקור-חוץ להורות.

עד עכשיו העניינים הלכו כך: ד׳ הגיחה לעולם. היו לה כל מיני מחסורים שהיה עלינו למלא, נניח: רעב, צמא, קור, חום ורווחה כללית. אחר כך התחלנו לדבר איתה ולהצחיק אותה ולהראות לה דברים. כשהיא הפכה לקצת יותר בנאדם הפכנו אנחנו למתווכים בינה לבין העולם. הראנו לה שאפשר לזרוק עלים באוויר והם יעופו, הכרנו לה את קולות גלי הים, נגינת פסנתר וגעגוע ברווזים. נתנו לה להתוודע לתחושת חול שזורם בין האצבעות, דשא תחת כפות הרגלים, רוח על הפנים. הצבענו לה על משאיות גדולות, על כלבים חמודים ועל בובות בחלון ראווה. קראנו איתה ספרים ושמענו מצלולים והתבוננו בתמונות ולמדנו מילים. ואם היינו צריכים ללכת לאיזה מקום, היא הצטרפה אלינו. ואם היא הייתה צריכה משהו, כל דבר, אנחנו היינו שם כדי לספק לה אותו. ואם היו לה שאלות, ואם היא הייתה צריכה ללמוד משהו, היא למדה אותו מאיתנו.

ועכשיו פתאום אנחנו *משלמים* למישהו שיעשה את זה בשבילנו, מישהו שיכיר לה ויסביר לה ויראה לה.

זה הרגיש כאילו הפקדתי את החלק הכי מהותי בהורות שלי בידי מישהו אחר. החלק בו אני והיא והעולם הם אחד ויחד אנחנו פורמות את המרקם הזה ולומדות משהו חדש. ואני יודעת שבמהלך השנים יהיו דברים רבים ש – ד׳ תדע, דברים שהיא לא תלמד ממני אלא מאנשים אחרים. אבל אז, באותו היום, כשדלת הגן נסגרה מאחוריי הרגשתי שהיא צעירה מדי, שההורות שלי צעירה מדי. שעוד לא הגיע הזמן שאנשים אחרים ילמדו אותה דברים חדשים בפעם הראשונה. כן, הרגע הזה יגיע, והוא בלתי נמנע, אבל הוא לא עכשיו. עוד לא. עוד קצת.

3 Comments

  1. כל כך אהבתי את הרשומה הזו. אני כותבת את זה מתוך שלב אחר של האמהות (הגדול כבר עצמאי בשטח, הקטנה תיכף גומרת תיכון והולכת ללמוד, רחוק-רחוק) אבל מסכימה עם כל מלה שכתבת.

    ובעצם, כל ההורות שלי מתמצה בהרגשה הזו: רגע, רגע, עוד לא הפנמתי שאני בהריון ואתה כבר נולד? האלו, האלו, מה העניין הזה של גן כשאתה עוד גור? מי הרשה לך להיות בן ארבע? חמש? שש? בית ספר? הכל מהר מדי. ואני מסתכלת על הילדונת שלי, שנראית לכל העולם אשה צעירה ויפהפיה, וחושבת: "עוד לא. עוד קצת. רק עוד קצת."

    מסתבר שכל ההורות הזו משמשת גם כדי לגדל את ההורים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s