עוצר צפיות* (או: היזהרו מהג׳ונגל, ילדים)

*פוסט קצת הורי. עם הלא-מתעניינים הסליחה.

———

אין לנו טלוויזיה בבית. רפרטואר הצפייה של ד׳ (דרך המחשב) מסתכם בסדרה הולנדית אחת (על Kikker הצפרדע) ובשלושה סרטים (באנגלית): פו הדב, ספר הג׳ונגל ופרוזן (Frozen). אני הייתי די מרוצה מהעניין, גם בגלל שאני מחבבת את כל הסרטים הנ״ל ואין לי בעיה לצפות בהם שוב ושוב (ושוב!), וגם בגלל ששני הסרטים הראשונים – בצורה אופיינית לסרטים שנוצרו בשנות ה – 60 של המאה הקודמת – איטיים, פרימיטיבים כמעט, נטולי שלל פעלולים ואנימציות מתוחכמות מבית דיסני.

אלא שאחרי זמן מה הבחנתי שהתגובות של ד׳ לצפייה בספר הג׳ונגל שונות בתכלית מהתגובות שלה לשאר הסרטים. היא למדה מהר את השירים, זיהתה את החיות מהסיפור בכל מקום וצבעה ציורים על גבי ציורים של הסצינות מהסרט תוך כדי שמיעה של הפסקול. בהתחלה זה נראה לי חמוד ביותר – היה כיף לראות אותה רוקדת לצלילי The Bare Necessities, שרה באופן כמעט מושלם את השיר של הנחש, או מחקה את מצעד הפילים כשהיא הולכת ורוקעת ברגליים ברחבי הבית.

אבל אז היא התחילה לדרוש לצפות רק בספר הג׳ונגל ולא בשום דבר אחר. היא רצתה לצבוע רק דמויות מהסרט. היא הפסיקה לכנות חיות כמו פיל, נחש, קוף, ציפור, בשמן והתחילה להתייחס אליהן כחלק מהסרט, כשהיא מכנה אותן בשם של השיר אותו הן שרות. היא הפסיקה להאזין לאלבומים האהובים עליה (שירי ילדים בהולנדית ובעברית, קצת פאנק אירי, קצת Abbey Road, קצת מוזיקה קלאסית) ודרשה לשמוע רק אלבום אחד – פסקול הסרט, כמובן.

בכל זאת, אי אפשר שלא לאהוב את באלו.
בכל זאת, אי אפשר שלא לאהוב את באלו.

 

יום אחד החלטתי לשבור את שגרת הבוקר שלנו (שכללה ברובה צביעה תוך כדי שמיעת הפסקול). קניתי מדבקות מלבד עם דמויות קטנות של חיות והתחלנו לצייר ציור ולשלב את המדבקות בנוף שציירנו. וגם שם, בלי אזכור של הסרט, בלי הפסקול ברקע, בלי ציורים של מוגלי וחבריו, היא חזרה ומיקמה את חיות הלבד הקטנות על הנוף שיצרנו, כאילו היו חלק מהסיפור.

 ואז נזכרתי בפוסט הזה. (תקציר: זה בלוג של אוסטרלית שמגדלת את הילדים שלה בחינוך ביתי מעורר קנאה. בפוסט הספציפי הזה היא מספרת מדוע החליטה להפסיק לגמרי – אם כי באופן זמני – צריכת מדיה: סרטים, סדרות, טלוויזיה, משחקי מחשב ואפליקציות. היא לא פנאטית כמו שזה נשמע, והיא מסבירה את זה יפה. שני הילדים שלה קצת התמכרו לבאטמן וסטאר וורז והיא ראתה לאט לאט איך המשחק שלהם מושפע מכך, איך הוא הפך להיות שטוח, מונוטוני, חוזר על עצמו וחסר דמיון.)

ופתאום הבנתי: זה מה שקורה פה. לא הצלחתי ליצור או לעורר משחק כלשהו שלא היה קשור לספר הג׳ונגל, למתרחש בו או לדמויות שלו. זה כאילו המחשבות של ד׳, כל האנרגיה שלה ממש, היו מרוכזות בדבר הזה.

זה היה גילוי מאוד מפתיע. הייתי מצפה לאפקט כזה מסרטי דיסני מודרנים יותר, שכתובים, מצוירים, מונפשים ומבוימים (לפי ההרגשה שלי) קצת כדי לגרום להתמכרות או לפחות להתעסקות טוטאלית בסרט. אבל ספר הג׳ונגל? סירייסלי?

נסתרות דרכי הפעוטות ואין לדעת מה הביא אותה להתמכר דווקא לעלילות מוגלי בג׳ונגל ההודי. הסיבה, על כל פנים, פחות מעניינת אותי מהתוצאה. ואת התוצאה לא אהבתי בכלל.

אי לכך, הוכרז בביתנו עוצר-ספר-הג׳ונגל. יתכבדו מוגלי ובאלו ובאגירה וקולונל האטי וקא הנחש ושיר-קאן הנמר וישארו בג׳ונגל שלהם. אנחנו בעוצר ביקורים.

 

חמישה ימים לתוך החרם (בהם צפינו פעם אחת בפרוזן. וזהו.), אני מתחילה לראות שינוי. ד׳ עדיין מזכירה, מדי יום, את הסרט והשירים והדמויות, אבל זה קורה פחות ופחות. הצלחתי לעניין אותה בדברים אחרים, הדבקנו, צבענו, בנינו. התחלנו לשמוע את ההקלטה המיתולוגית של פטר והזאב, בביצוע יוסי ידין (יש אותה אונליין! כמה נפלא), יחד עם הספר שהיה לי בילדותי. גם פה אנחנו מציירים את הסצינות ומאזינים למוזיקה, אבל כשהיא מסתיימת – זהו. אנחנו עוברים לדבר הבא.

יום אחד, בבוקר השכם, יצא פטר אל היער.
יום אחד, בבוקר השכם, פתח פטר את שער הגן ויצא אל האחו הגדול והירוק.

 

אני לא נגד צפייה בסרטים ואני חובבת גדולה של סרטי דיסני (למורת רוחה של הפמיניסטית שבי). ואני גם חושבת שזה בסדר גמור להישאב לחלוטין לתוך סרט או ספר או סדרה. זה חלק מהקסם של הסיפור. אבל סיפורים תפקידם להעשיר את הדמיון, להרחיב את העולם ולא להקטין אותו. ואני תפקידי לפנות ל – ד׳ את הדרך, לפתוח בפניה עולם, לסלק את המקטינים, להזמין את המעשירים ובעיקר לא להפריע.

 

3 Comments

  1. פוסט נהדר! אבל לא ציינת איך ד׳ הגיבה לשינוי בהתחלה? האם היו מחאות? שיתוף פעולה?
    בנוסף – אולי הם (ד׳ והמינידג) עדיין צעירים, אבל אני זוכר שכילד (וגם נער צעיר) היה ערך רב להיסחף למשהו באופן טוטאלי – ככה אפשר להעמיק במשהו אחד (כרגע זה ספר הג׳ונגל, אבל בעתיד זה יהיה משהו אחר, המיתולוגיה היוונית, נניח, במקרה שלי בגיל 10).
    במילים אחרות, כמו כל דבר, הכל צריך להיות במידה, אבל לתקופות קצובות אני משער שזה בסדר להגזים מדי פעם. :)

    1. אי אפשר לומר שהיה שיתוף פעולה, אבל גם לא היו מחאות. כמו שכתבתי, היא ביקשה לצפות בסרט (או לשמוע את המוזיקה), אבל פשוט אמרתי לא והצעתי משהו אחר. בזה זה נסגר.
      לגבי ההיסחפות – מסכימה לחלוטין. רק שבגילאים מבוגרים יותר הטוטאליות פחות קריטית (ואפילו בעלת ערך, כמו שאמרת). מה שאני ראיתי זה טוטאליות שמעכבת ומנוונת תחומים אחרים, זה מה שהפריע לי. אנחנו צופים במספר מוגבל מאוד של סרטים, כך שמן הסתם אנחנו חוזרים על כל סרט *הרבה* פעמים. איכשהו, היה פה משהו שונה.

  2. המינידג אוהב מאוד לראות שני פרקים ספציפיים של ״בוב הבנאי״, אבל הוא לא מוחה כשאנחנו מראים לו דברים אחרים. החזרה על הפרקים מאפשרת לו להתעמק בפרטים של העלילה אני חושב, לוקח לו זמן להבין בדיוק מה קורה שם…
    מצד שני לא ראינו שהוא נסחף לתוך זה – הוא מדבר על זה מדי פעם, אבל בהחלט גם על דברים אחרים. כך או כך, הוא רואה את זה רק בשבת וראשון, בערך חצי שעה כל פעם, ככה שממילא ההיסחפות יכולה להיות מוגבלת…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s