מה למדתי השבוע בהולנד – אז שיהיה בתנועה

שגם בהולנד המורות הן בתחתית שרשרת המזון

אתמול (חמישי) השביתו מורים ומורות את בתי הספר היסודיים ברחבי הולנד במחאה על – כמה לא מפתיע – תנאי השכר שלהם. עד כאן כמו בישראל. אבל שלא כמו בישראל, הם ניצלו את היום הזה להפגנת ענק (מעל 50 אלף איש) באחד הפארקים פה בהאג. לי זה נראה כמו קונצרט יותר מכל דבר אחר, אבל אפשר גם וגם, אני לא שוללת.

(גם אנחנו תמכנו במורים, ד׳ נשארה איתי בבית)

שיפה שעה אחת קודם

לפני קצת יותר משנתיים עברנו לדירה הנוכחית שלנו. ד׳ הייתה אז רוב השבוע איתי בבית ומדי פעם, בשיטוטינו בחוץ, ראינו ברחוב אישה הולכת עם ילדה. לפי השעות בהן היינו רואים אותן יחד (והשעות בהן ראיתי רק את האישה) היה נראה שאורח החיים שלהן דומה מאוד לשלנו: ילדה (בערך בגיל של ד׳) רוב הזמן עם אמא בבית ופעם-פעמיים בשבוע בגן. בהתחלה לא יצרנו בכלל קשר עין, אחרי כמה חודשים התחלנו להנהן ולהגיד שלום, אבל זהו בערך. וכל הזמן הזה חשבתי לעצמי כמה נחמד אם תהיה ל – ד׳ חברה (ועוד שכנה) באותו גיל, כמה טוב יהיה אם תהיה לה עוד חֵברה חוץ ממני (ופעמיים בשבוע – החברים בגן). ופעמים רבות רציתי לפנות לאישה ולהגיד לה: היי, רוצה שנהיה חברות? שהבנות יהיו חברות? והתביישתי ולא אמרתי כלום והנחתי שהיא פשוט נורא הולנדית ושאני לא מבינה את התרבות ושלא פונים לאנשים סתם ככה ברחוב, גם אם מדובר בשכנים.

הזמן עבר, והגיע זמנה של ד׳ להיכנס לבי״ס. ובמפגש ההיכרות עם המורה היא מסתכלת על הטפסים שלנו ואומרת: אה, אתם גרים ברחוב מושל-קולוניאליסטי-סטראאט? גרתי שם פעם! (לא קשור לסיפורנו) אה, ויש עוד ילדה שגרה לידכם וגם היא מתחילה ללמוד בכיתה שלנו, באותו זמן ממש.

וכך למדנו שלילדה שגרה לידינו כבר שנה וחצי, מרפסת ליד מרפסת, קוראים מ׳ ואמא שלה יפנית ואבא שלה צרפתי והיא גדולה מ – ד׳ בחמישה ימים בדיוק. ובפעם הבאה שראיתי אותן ברחוב, אולי בגלל שאמא שלי באה לבקר והייתה איתי באותו זמן (והיא אלופה בלפנות לאנשים שהיא לא מכירה, זה מין תחביב כזה) או אולי בגלל שהייתה לי את שורת הפתיחה המושלמת (אז שמעתי שגם אתם הולכים לבי״ס של ההיפים!) – סוף סוף פניתי אליה.

מ׳ ו – ד׳, מרגע שהכירו, היו בלתי ניתנות להפרדה. שיחקו יחד בכיתה, התעקשו (עד כדי מריבות ובכי) להיפגש גם אחרי בי״ס ולשחק במשך שעות ואז היו חוזרות כל אחת לביתה, יוצאות למרפסת, ומשחקות עוד קצת.

ואז לפני חודשיים אבא של מ׳, מורה לריקוד במקצועו, קיבל עבודה בצרפת והם החליטו לעבור (אחרי 7 שנים בהולנד). ובאחד מימי השבוע הגיעה משאית ענקית עם מנוף גדול ועל המרפסת הקטנה עמדו פועלים וארזו והעמיסו והסיעו.

במדינה עם חלונות גדולים וגרמי מדרגות צרים זה מאוד נפוץ לראות דירות שלמות מועברות דרך החלון

מאוחר יותר באותו יום נפרדנו מ- מ׳ עם מכתב ומתנה ואלבום שהכנתי לשתיהן עם כל התמונות המשותפות שלהן.

נשארו לנו הרבה זכרונות נהדרים מהתקופה של שתי הילדות יחד, וננסה גם לשמור על קשר ואולי להיפגש, אבל לא בטוח שנצליח וזה בטוח לא יהיה אותו הדבר. זה טיבם של דברים כאלה.

אבל אם למדתי משהו מזה, השבוע ובכלל, הוא לא לתת לביישנות או פחדנות לעכב אותי מלפנות לאנשים, ליצור קשר, לפתוח פתח לחברות. כי אם יש סיכוי למשהו טוב מעבר לפינה, למה לחכות? אנחנו אף פעם לא יודעות מתי נצטרך להיפרד.


בשולי הדברים:

מה קראתי מה שמעתי

הצלחתי (כן!) לסיים את אחד מהספרים של שבוע שעבר ואני ממש לקראת סיום השני. נהניתי משניהם אבל יותר מהכל נהניתי מעצם העובדה שאני קוראת. פשוט יושבת על הספה (סיפור אמיתי שהיה) בסוף יום, וקוראת. מי היה מאמין.

מה הלאה? אני מתלבטת בין להתחיל משהו ישראלי (זה היה כל כך קל, לקרוא קצת בעברית!) או להמשיך עם Ian McEwan המצוין.

אעדכן.

ולסיום, ציטוט ששמעתי השבוע מתוך ריאיון עם Ani Difranco  בו היא אמרה:

 "there's something about travelling and engaging with people, just being out and about – you don't even have to talk to anybody. You can feel things, you can sense things."

זה לכאורה בדיוק ההיפך ממה שכתבתי בסוף הקטע הקודם, אבל למעשה זה אותו הדבר. תמיד יש תנועה. כשאנחנו מטיילים היא מתרחשת מעצמה. כשאנחנו נשארים באותו בית, באותה שכונה, באותה עיר, אנחנו צריכים ליצור אותה, אחרת נעמוד במקום.

 

נתראה בשבוע הבא!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s