מה למדתי השבוע בהולנד – חורשה ומטבח

כמה אירוני הוא שדווקא השבוע, כשתכננתי לכתוב קצת על איך אני כן מצליחה לכתוב כל שבוע, פתאום לא הצלחתי לכתוב. אולי זה קשור לעובדה שהשבוע שכחתי את העין הבלוגרית שלי בבית. מאז שהחזרתי את הפינה האהובה* [ראו שאלה אליכם בסוף הפוסט] והתחלתי לכתוב בקביעות, מצאתי את עצמי במוד התבוננות כזה. כל דבר שעשיתי, ראיתי, שמעתי או קראתי מיד נבדק: האם הוא גדול מספיק, מעניין מספיק או הולנדי מספיק בשביל לכתוב עליו? האם יש פה הזדמנות לאנקדוטה? תמונה? הצצה לחיים שלי פה? אפילו ר׳ התחיל לסגל קצת מן ההרגל הזה ולמשל הוא היה זה שהצביע על מנעול האופניים מהשבוע שעבר ואמר – יו, זה מעניין לבלוג שלך, תצלמי.

אז יצא שלא התבוננתי השבוע, אבל כשחשבתי על מה כן אכתוב הבנתי שדווקא כן התבוננתי. פנימה.

ובכל זאת, נתחיל במבט החוצה:

woods

זה התרגום לאנגלית של השם ההולנדי (bos) של האיזור הירוק הצמוד לשכונה שלנו. ובעברית: זה לא ממש פארק (פחות מהוקצע ומתוכנן) ובטח לא יער (כי אי אפשר להסתתר שם בקלות מפני הנאצים, וזה המדד הכי טוב לאם משהו הוא יער או לא) אז אולי… חורשה? בקיצור, בחורשה אצלנו היה מעניין השבוע. למשל, נתקלתי במשהו שרציתי לצלם כל הקיץ ולא הספקתי, והנה בסתיו קרה נס והוא עדיין פה: אופני גלידה. מכירים אוטו גלידה? אז גרסת האופניים. כולל פעמון ומוזיקה והכל. כשחושבים על זה, זה גאוני – יש להם גישה לגני שעשועים ופארקים וחורשות וכל מקום בהם מסתובבים אנשים גדולים וקטנים שבא להם איזה משהו קטן להרטיב את הגרון.

אל תראו אותו ככה בודד, פספסתי את הלקוחות בשניה וחצי.

עוד נצפתה בחורשה: מודעה על חתול שאבד. המודעות האלה מעניינות בלי קשר לעובדה שמצחיק לראות מודעה על חתול אבוד דווקא במקום של כלבים. לפני שנים רובן המוחלט של המודעות האלה (שוב, בעיקר חתולים, משום מה) היו כאלה שברור שמישהו כתב והדפיס בבית. אבל בשנה-שנתיים האחרונות שמתי לב שלהרבה מהן יש לוגו של אתר כלשהו. אז הלכתי לבדוק ומצאתי את האתר הזה, שמאגד בתוכו מידע על חיות אבודות, וכנראה גם מדפיס את המודעות. שם למדתי שבשנת 2016 הלכו לאיבוד 77,705 חיות מחמד ומהן חזרו הביתה 41,761.

כל המוצא הישר וכו׳.

 

נשים על סף התמוטטות עצבים

כשהייתי ילדה ונערה לא בישלתי בכלל. אמא שלי עשתה את הכל, אנחנו אפילו לא עזרנו בניקיון (למעט בפסח). כשעזבתי את הבית אחרי הצבא והתעקשתי לגור בלי שותפים, מצאתי עבודה במשק בית של משפחה (שם הייתה לי יחידת דיור זעירה). העבודה כללה בעיקר – ניחשתם נכון – ניקיון ובישול. את שניהם למדתי תוך כדי עבודה, אבל בעוד שמאז ומתמיד שנאתי לנקות, דווקא המיומנות החדשה הזאת, בישול, התחבבה עליי מאוד. כך עבר לו יותר מעשור בו בישלתי לעצמי ולאחרים כמעט כל יום, לפחות פעם ביום. ואז, בבת אחת, הפסקתי לבשל. לגמרי. זה היה לפני כמה שנים, כשעברתי פרידה לא פשוטה (כמו כל הפרידות) ופתאום כבר לא הייתי צריכה לבשל לשתיים. אחרי שנים של זוגיות גיליתי כל מיני סוגי חופש חדשים, אבל היחיד שנשאר היה החופש מבישול. הרתיעה שלי מהפעולה הזאת שפעם אהבתי לא מובנת לי עד הסוף, או בכלל, ואיכשהו גם התחמקתי מלנסות להבין אותה.

ואז נתקלתי באינסטגרם של לייזה פאנלים. היא בשלנית מוכשרת ומצחיקה ונהדרת שמאוהבת באוכל שלה בצורה שעושה חשק, ונהיה לי חשק לבשל. בכלל, אם עוקבים אחרי האינסטגרם שלה נהיה חשק לא רק לבשל אלא גם לחיות במין צורת חיים כזאת, עם בית מלא בילדים  שצצים מדי פעם במטבח – מרכז הבית – וטועמים, מחווים דעה, מבשלים בעצמם, מציצים בסירים, בתנור, בקרש החיתוך. והתחשק לי כל הצבעוניות הנעימה הזאת והיצירתיות והטעם (כי אוכל אני דווקא מאוד אוהבת).

התחלתי לנסות מתכון פה, מתכון שם. פעם אחת כש – ר׳ היה עסוק ורציתי להקל עליו, פעם אחרת כשנחה עליי הרוח ופעם – כמו השבוע – כשרציתי לנצל ירקות שננטשו ונשכחו בערבות המקרר. הסיפור הזה נהיה כבר ארוך מדי, אז אתמצת אותו: הלך טוב > הלך טוב > הלך טוב > כמעט מוכן > שרפתי את הסיר. לכאורה, לא נורא. קורה. אבל כשהסתכלתי על הסיר השרוף ראיתי בתוכו את סך כל הפעמים שניסיתי בשבועות האחרונים וכל פעם זה יצא ליד, בצד, בסדר, סביר, איכשהו אכיל. בבת אחת חזרה אליי ההרגשה המחורבנת הזאת, שכאמור אני בוחרת שלא להבין אותה עד הסוף, ומוטטה אותי.

בישול, ואוכל בכלל, מוציאים מאנשים הרבה אמוציות, זה דבר ידוע. יש כאלה שנהנים מזה, יש אדישים ויש שסובלים. אני אישית אף פעם לא הייתי מהזן שמוצא סיפוק (בסיסי וטבעי ביותר) בלהאכיל אנשים, אבל גם מעולם לא סבלתי במיוחד מהתהליך. והנה כל האלמנטים שמהם מורכבת הרתיעה הזאת שלי, שאינה פרופורציונלית בעליל, לא מיישרים קו עם כל מה שאני יודעת על עצמי. היחס שלי לבישול, כך הבנתי השבוע, הוא החור השחור שלי. אבל אני לא מתכוונת ללכת לשם. ובעתיד הנראה לעין – אני גם לא מתכוונת לבשל.

(בלי קשר – תעקבו אחרי לייזה פאנלים, היא מצוינת!)


בשולי הדברים:

מה קראתי מה שמעתי

ציטוט השבוע: ״I think what I figured out is how I want to feel" מתוך ראיון עם Garance Doré בפודקאסט הזה. הציטוט הוא מסביבות דקה 41:30, אבל שווה ממש להקשיב לכל הראיון. עבורי זה היה מאוד מרענן לשמוע סיפור הצלחה וגדילה של מישהי שהתחילה בגיל מבוגר יחסית (כלומר, קרוב יותר לגיל 30 מאשר לגיל 20), נעה, כך נשמע, בקצב אחר לגמרי ובכל זאת מגיעה למקומות.

חשבתי הרבה על הראיון הזה השבוע, בהקשר של התסכול האישי שלי ממה שאני מכנה ההתעוררות המאוחרת שלי (הידוע גם בשם החיבה: איך הסתובבתי סביב הזנב של עצמי במשך עשור וחצי). ארחיב בהזדמנות אחרת, אבל אומר רק את זה – אולי היתרון בלהיות מעל 30 או 40 או 50 הוא לדעת איך אנחנו רוצות להרגיש: בעבודה, בבית, ביחסים עם אחרים, לזהות כשאנחנו לא שם, ולשנות.

הציטוט השני השבוע הוא ארוך מ-א-ו-ד וכולל תיאורים של תקיפות מיניות. ובכל זאת, מצאתי את המונולוג הזה של רובין מורגן, פמיניסטית ידועה, ותיקה ומוערכת, חזק מכדי לוותר עליו. למי שמעדיפה להאזין אפשר לשמוע אותו פה (דקה 56 והלאה). ולמי שמעדיפה לקרוא, תמללתי אותו פה בהמשך:

<טריגר תקיפה מינית>

When I was 4, my mother and aunt brought me to visit elderly scholars at a Jewish home for the aged, said to be very respectful of them. When they weren't looking, one old man who smelled funny took me to see the Torah and lifted my skirt and grabbed me hard between the legs.

When I was 8, a beloved fatherly substitute, a white Franciscan nympholeptic Catholic priest sexually abused me.

When I was 16, a handsome young white concert pianist tried to sexually assault me.

When I was 18, a radical blind and disabled African-American professor sexually harassed and tried to rape me, hitting me with his cane as I slipped out of his grasp. In the civil rights movement, both black and white men shared a common address to all the women: "how about giving me some of my civil rights tonight, ha baby?"

When I was in my 20s, so called "sexual revolution" pressure caused me to collaborate in my own rape more than once and a Vietnamese poet I was helping immigrate became forceful when I declined his insisted marriage proposals.

In my 30s, my white boss at Grove Press had hit on me and I probably would have been fired for denying him, except I was already about to be fired for union organising in the publishing industry.

When I was in my early 40s, a well respected liberal lawyer, especially known for his civil rights work, who was at the time also the lover of a long time dear woman friend, another well-known feminist, chased me around the room, pinned me down, unzipped himself, tore at my clothes and tried to penetrate me.

<סוף טריגר>

Those are just some of the headlines. It's not as if there wasn't more than one such occurrence per decade, I've never told some of these stories until now, despite writing 6 books of intimate poems and a revealing memoire.

Why? Why? The reasons changed as life changed: As a child I thought maybe I was making it up, I didn't believe myself. My mother and aunt said "be respectful!". As a teenager, I had a crash on my assailant, the pianist, so despited being deeply hurt, I wanted to protect him. Lated I told my self I didn't want to ruin the lives of those men, those men older, young, those men who are blind or disabled or talented or black or liberal or civil rights organisers or political brothers. Later still I told myself I didn't want to provide ammunition to psychologically reductive opponents of feminism who would try to reduce my politics to personal neurosis based on these incidents.

I told myself this, even though I knew that such assaults on body and spirit are the ordinary, common place, tic-toc of every woman's daily life. Still later I told myself I couldn't endure hurting a woman friend by telling her what her lover had done. I told myself that's just life, turn it into art, turn it to politics, we haven't won yet. And I went on. Finally freelance, not even vulnerable to a boss's retribution, a writer, lifelong in love with words and a feminist activist – I kept silent.

This is what is done to us. This is what women suffer. The head shoved into the lap, the finger to the lips, the hand clasped over the mouth, the voice stopped in the throat. This is unconscionable. This must not take another 50 years. This must end NOW.


* [ועכשיו לשאלה]

על איך בדיוק אני מצליחה להתמיד אכתוב בשבוע הבא, אבל אני כבר יכולה לספר שאחד התמריצים המשמעותיים ביותר לכתיבה, לפחות עבורי, הוא אתם. עצם העובדה שאתם קוראים וקוראות ולפעמים אפילו מגיבות עוזרת לי לחדד מחשבות בוסר, מעוררת שיחה, מכניסה בי אנרגיות של עשייה ומושכת אותי לתוך השבוע הבא, לעוד פוסט.

אז קודם כל – תודה. ודבר שני: הייתי שמחה אם הבלוג היה מקבל יותר קוראים, אבל אני לא בטוחה איך אני רוצה לעשות את זה. אם יש לכם רעיונות או הצעות (כל דבר שאינו כולל הזדהות פומבית שלי) – אשמח לשמוע אותם.

 

נתראה בשבוע הבא!

 

 

8 Comments

  1. מעניין שמקבץ עצים והמרחק ביניהם נמדדים ומוגדרים על פי המוצא האתני של קבוצת האנשים שרודפת אותך.

  2. מאד מזדהה עם הקטע של הבישול . היו תקופות שנהניתי מזה והיו תקופות שלא יכולתי לחשוב על זה. שמחה שאני חיה בעידן שמאפשר לי בחירה בתחום הזה ושהתברכתי בבן זוג שלא חושב שהיותי אשה מחייב אותי להיות במטבח. קוראת אותך המון זמן כבר ועכשיו מגיבה. שמחה מאד שהתחלת לכתוב בתדירות גבוהה יותר. אגב הבלוג הפעיל יותר שלי הוא לא הבלוג המצוייין שהוא חד נושאי. מציינת את זה כי חשוב לי שתכירי את הפרסונה היותר פעילה שלי בבלוגים 🙂
    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=223913
    מבטיחה להגיב יותר 🙂

  3. קוראת אותך כבר איזה זמן:) אני נהנית מהכתיבה, מהפרספקטיבה, מהכנות ומהולנד.

  4. בישראבלוג היה מקובל לענות על שאלתך שבסוף הפוסט באמירה המבודחת 'בלוג יפה מוזמנת לשלי'. מה שעומד מאחורי הבדיחה הוא התפיסה שכדי שיקראו אותך צריכים להכירך, ואת זה משיגים בדרך כלל על ידי השארת-עקבות בבלוגים של אחרים. זה נשמע תועלתני וכו', אבל זו באמת הדרך היחידה שאני מכירה (חוץ מפרסום בפייסבוק, כמובן). ועוד משהו, אם תרשי לי: את ה-Gravatar שלך (שבעזרתו את מגיבה או משאירה לייקים בבלוגים של אחרים) כדאי לערוך ולהוסיף בו קישור לבלוג שלך, אחרת אי אפשר להגיע אליו דרכו.

    איך שלא יהיה – אני כבר קוראת כאן כמה חודשים, נדמה לי. לא זוכרת איך הגעתי לפה, אבל הגעתי ונשארתי 🙂

    לייזה פאנלים מאוד משעשעת, והמתכונים שלה מעוררי תיאבון וגם השראה. אלה שניסיתי אכן היו טעימים. אני לא טיפוס מאכיל ולא מתה על בישולים – אבל לאכול צריך, אין ברירה, אז מבשלים… ותבשיל שנשרף הוא אכן מדכא קצת, אבל נדמה לי שעדיף להתבונן בו פשוט כעוד אבן-דרך לקראת בישול טוב יותר, שהרי אנחנו לומדים כל הזמן, וגם מטעויות.

    1. תודה עדה! לא שמתי לב שהקישור לא מוביל לבלוג, תודה על ההערה.
      וזו הזדמנות מצוינת לומר שאני גם קוראת את הבלוג שלך ונהנית מאוד :)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s