מה למדתי השבוע בהולנד – האישה מתכננת ואלוהים צוחקת

שחוגר – ראוי לו שלא יתהלל כמפתח

בפרקים הקודמים סיפרתי איך התארגנו למעבר לדירה החדשה. איזה סדר! – התפעלו קוראיי. רעיונות נהדרים לאריזה! – העירו אחרים בהתלהבות. שום דבר לא יכול להשתבש! – חשבתי אני, ומיד הבאתי על עצמי את המנחוס.

אז במקום התסריט המושלם של המעבר החלק והאלגנטי, בו כל הדברים החשובים זמינים לנו כבר בסוף יום המעבר עצמו, ושאר הארגזים מפורקים וממוחזרים יומיים-שלושה גג לאחר מכן, מצאנו את עצמנו מפשפשים בחמישה ארגזים שונים כדי לאתר כפית אחת במטרה לתת ל-  ד׳ את ארוחת הערב שלה, ב – 22:00 בלילה. איך הגענו למצב הזה? קודם כל, כאמור, התהללתי שלא לצורך. ואם נפרט קצת יותר, זה הלך ככה:

  • מינוס יום לשעת השי״ן – האריזות לא מתקדמות כמתוכנן, יש עדיין מלא דברים מפוזרים וככל שהזמן מתקצר אני הולכת ומאיטה. לקראת סופו של אותו יום אני עוצרת ומבינה: אני חולה.
  • יום המעבר, בוקר. המובילים אמורים להגיע תוך שעה, אני מצליחה לגרור את עצמי מהמיטה בעזרת אקמול וייאוש. בכוחותיי האחרונים אני משנעת ילדה, כלב וחתולה לבית החדש (ולא שוכחת לפטופ ונגן די.וי.די שיציל אותנו בהמשך).
  • יום המעבר, קצת מאוחר יותר בבוקר. עדכון מגיע מ – ר׳ בבית הישן: המובילים הגיעו, הכריזו שהמלאכה מרובה ושהם צריכים עוד ידיים. יחזרו בצהריים. אנחנו עוד אופטימיים, זה נותן ל – ר׳ קצת זמן לסגור קצוות אחרונים.
  • יום המעבר, 16:00. אחרי ביקור נוסף, הבאת תגבורת ו כ- 496 רטינות וקיטורים, המובילים מתחילים לעבוד.
  • יום המעבר, 21:00. רוב החפצים מגיעים, אבל בגלל השעה המאוחרת, רמת הרטינות ומצבי הפיזי, לאף אחד אין את היכולת לנווט לאן יילך כל ארגז או אפילו לסדר אותם בצורה הגיונית. הכלב והחתולה הגישו בקשה למקלט זמני בחדר השינה, ד׳ חצי מסוממת מצפייה בסרטים במשך שעות, האקמולים כבר לא משפיעים עליי.
  • יום המעבר, 23:00. ד׳ נכנסה למיטה, סוף סוף. ר׳, באקט הירואי אחרון, מרכיב ומציע את המיטה שלנו ואני נשכבת בה, חולה לגמרי.

ולא קמה ממנה ארבעה ימים. במהלכם ר׳ ניסה לעשות ככל יכולתו לחגוג לבד יומולדת ל – ד׳ (שחל, בתזמון מושלם, יום אחרי המעבר) ולנסות לשוות לבית איזשהו צביון של משהו שאפשר לגור בו. לאור כל הנסיבות, אפשר להבין למה לא סבלתי את הדירה הזאת בשבוע הראשון לשהותי בה. מבחינתי, הלכתי לישון לחמישה ימים (מה שלא כל כך רחוק מהמציאות) והתעוררתי באיזו דירה מבולגנת שאני לא מכירה. וגרוע מזה, אני הייתי צריכה לסדר אותה.

שבועיים אחרי, הארגזים האחרונים יסולקו מחר, הסתיים השבוע הראשון בבית הספר אחרי החזרה מהחופשה, אני כבר בריאה לגמרי וכל החדרים מסודרים. נשאר רק שריד אחד למה שעבר עלינו בתקופה הזאת: אנחנו לא יכולים לראות ולו מדריך הרכבה אחד נוסף של איקאה.

 

שבשנה הבאה יהיה יותר טוב

לא אספר שוב על השיגעון שהולך פה בערב השנה החדשה. אם אתם מעוניינים, כתבתי על זה פה.

ובכל זאת, יש איזו מסורת-לשנה-החדשה שעוד לא כתבתי עליה: Nieuwjaarsduik (בתרגום מילולי: טבילת שנה חדשה). כל שנה ב- 1 בינואר בשעה 12:00 בצהריים מתאספים אלפי מטורפים על חוף הים ופורצים בריצה אל המים כשהם לבושים רק בבגדי ים ובכובעי צמר. הטמפרטורה הממוצעת של המים בים הצפוני ב – 1 בינואר: 5 מעלות. מספר המטורפים ברחבי הולנד: 30-40 אלף בעשרות מקומות. מספר המטורפים בחוף הקרוב לביתנו (בו מתרחש האירוע הגדול ביותר): כ – 10,000. ככה זה נראה:

השנה, כידוע, נבצר ממני. אבל עכשיו כשאנחנו גרים קרוב לחוף אין מנוס מלהחליט: בשנה הבאה גם אני לוקחת חלק בטירוף!

 

שהדואר פה הוא אחר

טוב, לא באמת אחר. מדובר באותו דואר הולנדי ישן וטוב, הוא רק מגיע בשעות אחרות (בדירה הקודמת חבילות היו מגיעות עד 22:00 לפעמים, וכאן הן מגיעות בשעות הבוקר המוקדמות דווקא).

למי שמתעניין, זה מה שמקבלים כשמודיעים על מעבר דירה ועושים שירות עקוב אחריי. בתוך החבילה יש קופוני הנחה לכל מיני חנויות ושירותים רלוונטיים לאירועים מסוג מעבר דירה וכאוס טוטאלי.

 

 

זאת ועוד – כשנרשמים לשירות, אתר הדואר מציע לעדכן בשינוי הכתובת גורמים נוספים, וזה נעשה בלחיצה אחת:

טלפון, אינטרנט, גז, מים, חשמל, עיתונים, בנקים, ביטוח, ארגונים שאולי אתם תורמים להם קבוע (!), כרטיסי חבר, מוסדות חינוך וחנויות אונליין.

מה קראתי מה שמעתי

[קראתי]

אחד מהסימפטומים של המחלה שלי היה כאב ראש חזק, שלא איפשר לי לקרוא, לבהות במסך או אפילו להאזין לפודקאסט (היה קשה לי לעקוב אחרי הדיאלוג, ורוב הפודקאסטים שאני מאזינה להם כוללים ראיונות בפורמט זה או אחר). ואז נזכרתי שיש לי עדיין כמה ספרים  ב – Audible (אפליקציית ספרים קוליים של אמזון) והתחלתי להאזין לספר The Children Act של Ian McEwan.

קודם כל, זה אחד הספרים הקוליים הטובים ביותר ששמעתי. המספרת היא השחקנית Lindsay Duncan ומעבר לעובדה שיש לה קול שאני אישית מאוד אוהבת (ומאוד הרגיע אותי), היא מצוינת ממש והצליחה להביא לידי ביטוי את יכולות המשחק שלה בעזרת הקול בלבד. דבר שני, הספר עצמו היה נהדר, כתוב נפלא ו – למה בעצם אני מתאמצת פה על סופרלטיבים כשיש פה ביקורת שקולעת בול למה שהרגשתי וחשבתי כשקראתי את הספר? הנה, פה (תקראו, זה קצר).

[שמעתי]

את הראיון האחרון של לאונרד כהן עם כתב הניו יורקר, דייוויד רמניק. המוזיקה של לאונרד כהן מילאה וממלאת עדיין תפקיד מאוד חשוב בחיים שלי ולא כאן המקום לפרט בדיוק על מה ולמה. אגיד רק זאת: אני מתגעגעת.

[התחלתי]

באופן כללי, סיכומי שנה משעממים אותי. אבל היה סיכום אחד בטוויטר שתפס את עיני, זה של @yanivro81 על אתגר הספרים שלו:

והחלטתי (אהההההה אני אתחרט על זה) שאני רוצה לנסות את זה השנה. 52 ספרים, ספר בשבוע.

כמובן, יש ספרים שייקח לי יותר משבוע לקרוא, אבל אני מתכננת לאזן אותם עם ספרים קצרים שייקחו לי רק יומיים.

ובכן, אני מכריזה בזאת על פינה חדשה:

[ספר השבוע]

הספר הראשון לשבוע 1 של 2018 היה בורחסטיין של סרחיו ביסיו, בתרגום המעולה (כתמיד) של סוניה ברשילון ז״ל.

הספר לשבוע 2 הוא A Tale for the Time Being של Ruth Ozeki. זה הספר הראשון שלה שאני קוראת (למרות המלצות חמות אף פעם לא יצא לי לקרוא את ״שנת הבשרים שלי״) ולקח לי זמן להיכנס אליו אבל נראה לי שאתמול זה קרה והוא תפס אותי. מקווה לסיים אותו עד סוף השבוע (שמסתיים אצלי בראשון בערב, אז יש תקווה!). אעדכן.

בשולי הדברים

דברים שמצאתי בחורשה

חורשה חדשה, תעלומה חדשה.

והפעם: למה העצים מסומנים בכחול? האם הסימון האדום (כתבתי עליו פה) והסימון הכחול חד הם? אחקור ואחזור אליכם בעניין הזה.

מעבר לזה, עוד לא הספקתי לחקור את כל הטבע מסביב. הדירה החדשה נמצאת ממש מול הדיונות המפורסמות של האג, שטח ענק שאינו נראה כמו שאתם מדמיינים דיונות (כלומר, אין מדובר בגבעות חול רך וזהוב כי אם בחול חזק וכהה יותר שמצליח להצמיח אפילו עצים). עוד לידינו חורשה קטנה וחוות סוסים, ומהצד השני חורשה גדולה ממש (שרק עכשיו הפסקתי ללכת בה לאיבוד). אעדכן.

בינתיים, הנה מחזה נפוץ שניתן לראות מחלון ביתנו. לא רואים בתמונה, אבל הימנית רוכבת ומסמסת. הנוער של היום!

 

לסיכום, זה היה פוסט ארוך שבתחילתו הדגמתי כמה לא כדאי לתכנן דברים ובסופו הכרזתי על שתי החלטות שביצוען קרוב לבלתי-אפשרי. אין ספק ששנת 2018 נפתחה בסימן עקומת למידה.

נתראה בשבוע הבא!

3 Comments

  1. איזה בלוג מעולה, יא אללה. אני עוקב קבוע.
    מעריך מאוד אנשים שקמים ועושים, כמוך. בהצלחה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s