מה למדתי השבוע* בהולנד – משחקי אותיות, הפסקות סוכר וגבולות מחאה

*כלומר, בשבועיים האחרונים.

כן, חדי העין מביניכם יבחינו שלא היה פוסט בשבוע שעבר. השתדלתי, באמת שהשתדלתי. אבל (כמו שהזכרתי בפוסט הקודם) אירחנו פה את ההורים שלי וכשאני מארחת, בעיקר את שני האנשים שגידלו אותי, אני מאבדת פוקוס.

נו, אבל הנה חזרתי. אז מה למדתי בשבועיים האחרונים בהולנד?

לא להניח הנחות, גם לא לגבי ילדים בני 5

לפני שבועיים אזרתי את כל כוחותיי, חשקתי שיניים, נשמתי עמוק והצעתי: היי, למה שלא נחגוג ל – ד׳ יומולדת בבית עם החברים מהכיתה, בשבוע הבא?

זה היה הדבר ההגיוני לעשות: לא זאת בלבד שעבר כבר כמעט חודש מאז התאריך הרשמי, גם נהוג להזמין לחגיגה נפרדת בבית (מעבר לחגיגה בכיתה, עליה סיפרתי בפוסט הקודם) ו- ד׳ חיכתה לזה מאוד.

בנוסף, ההורים שלי היו אצלנו וזו הייתה הזדמנות נדירה עבורם לקבל הצצה לחלק אחר בחיים של ד׳, שהם לא רואים בדרך כלל.

האתגר הראשון בו נתקלנו היה רשימת המוזמנים. אנחנו יודעים מימי הולדת אליהם ד׳ הוזמנה שנהוג לחגוג עם 5-7 ילדים, לא עם כל הכיתה. אי לכך, היו צריכות להתקבל החלטות קשות ברמה של סידורי ישיבה בחתונה. שישה שמות אחר כך הרשימה הייתה סגורה. בשלב זה, שלב הכנת ההזמנות, הכרזנו שאנחנו נוסעים לסוף שבוע (על כך בהמשך) והשארנו את הפיקוד בידי אמא שלי. חזרנו ומצאנו 6 הזמנות שנראו (בווריאציות שונות) כך:

״אוטיס היקר, אני רוצה להזמין אותך למסיבת יום הולדתי ביום רביעי הקרוב, 24 בינואר. אחרי בי״ס נצעד ביחד הביתה ובשעה 16:00 ההורים שלך יכולים לבוא לאסוף אותך. באהבה, דניאלה״ (בתחתית הוספנו גם את הכתובת ומס׳ הטלפון שלנו)

רשימה יש, הזמנות יש, אישורי הגעה יש. רק תוכנית אומנותית – אין. ר׳ ואני צללנו למעמקי הרשת הגדולה (אני בעיקר פינטרסט, ר׳ יותר בסגנון חופשי), ווהצלחנו פחות או יותר להרכיב תוכנית שקוויה הכלליים נראו כך: הליכה מבי״ס (יאיי! הבית במרחק הליכה) > האכלת גדוד ילדים רעבים בפיצה > 3 משחקי חברה קלאסיים (כיסאות מוזיקליים, תחרות עיטוף בנייר טואלט, עוד משהו עם כיסוי עיניים) ומשחק אחד שיוביל לפעילות יצירה > הפסקה לצורך אכילת דברים עם סוכר + נרות + פתיחת מתנות > פעילות יצירה > צריכת עוד קצת סוכר > דינג-דונג ההורים באו לאסוף אתכם ביי.

אלא ש –

את ההליכה הביתה מביה״ס צלחנו יפה. מקס היה איתנו, ד׳ רצה בראש והובילה את כולם בדילוגים, כולם היו נרגשים עד מאוד ובמצב רוח טוב. גם הפיצות הלכו יפה (חוץ מ – ד׳ שהצליחה לאכול בקושי שני ביסים מרוב התרגשות) ואפילו הכיסאות המוזיקליים היו להיט. אלא שמסתבר שילדים בני חמש לא תמיד דבקים בתוכנית ולא תמיד ששים אלי כל משחק. כך שיצא שבשני משחקים הם בכלל סירבו להשתתף ופתאום נפער לנו חור בתוכנייה. מיהרנו למלא אותו בסוכר ומשם והלאה שאר התוכנית עברה יפה.

משחק אותיות לקראת פעילות יצירה

קצת הסבר על המשחק: פעילות היצירה תוכננה להיות עם אותיות, לכן רצינו משחק שיוביל לזה. הכנו שני לוחות לשתי קבוצות, עם האות הראשונה של שמות חברי הקבוצה. כל קבוצה קיבלה שקיק עם צעצועים והייתה צריכה להניח במשבצת הנכונה צעצועים שמתחילים באותה אות (בתמונה: הקבוצה של Otis הניחה פיל – Olifant ליד האות שלו). הקבוצה שמסיימת ראשונה למיין – מנצחת. המנצחים מקבלים את האות הראשונה של שמם (אבל מדובר בילדים בני חמש, לכן כולם מנצחים).

פעילות היצירה: קישוט אותיות

 

התוצאה הסופית

 

הפסקת סוכר (1)

 

הפסקת סוכר (2)

 

הפסקת סוכר (3) ואחרונה.

מי שעוקב אחריי בטוויטר יודע שיום לפני כן אמא שלי ו – ד׳ אפו עוגיות עם השמות העבריים של כל המשתתפים, במסגרת הנושא הכללי של אותיות. להפתעתי נרשמה התלהבות (וכל הורה קיבל צילום של הילד שלו ליד שמו בעברית)

לסיכום, היה מוצלח ביותר.

שמחתי מאוד שההורים שלי יכלו להיות חלק מזה, גם כצופים מהצד שלא מבינים את רוב מה שנאמר. האינטרקציות בין ד׳ לחבריה, בינם לבין עצמם, ההתנהלות של ילדים הולנדים לעומת ילדים ישראלים, הדרך בה חגגנו – כל אלה לא הצריכו תרגום. ונזכרתי במשהו שכתבתי לפני ארבע וחצי שנים, אז חלחלה בי לאט לאט ההבנה של מה זה אומר לגדל ילדה רחוק מהכפר שלה, איך נראית מערכת יחסים שלעיתים רחוקות נחווית בפרטים הקטנים, היומיומיים. מה שכתבתי אז, חצי שנה לתוך ההורות, תקף במידה רבה גם עכשיו. לכן זה משמח אותי מאוד כשיש הזדמנות לעקוף את המכשולים ולאפשר – גם במסגרת של ביקור קצר – סוג של נורמליות, של סבא וסבתא בחגיגת יומולדת.

 

שלא צריך לנסוע רחוק, צריך רק לדעת מה רוצים

כמו שהזכרתי, ר׳ ואני ניצלנו את ההזדמנות של ביקור ההורים לסופ״ש קצרצר. הדרישות היו: זמן איכות, מלון מפנק, אוכל טוב, קצת שופינג. מ – ס׳ למדתי שלא תמיד צריך לעלות על מטוס כדי להרגיש בחופשה בחו״ל, לכן עלינו על רכבת לאוטרכט ואחרי 37 דקות התחלנו את הסופשבוע הזוגי שלנו. בלי לחכות בשדה תעופה, בלי לחפש חנייה, בלי לבזבז זמן חופשה יקר על נסיעה. ביום האחרון עוד הספקנו לאכול ארוחת ערב במסעדה ואז לחזור הביתה להשכיב את ד׳. מה אני אגיד לכם, היה מושלם בכל קטגוריה ומיד הכרזנו על מסורת שנתית של העניין.

ולמבקרים בהולנד: אוטרכט (Utrecht) ממש ממש מומלצת ללילה או שניים: חנויות עצמאיות וקטנות (הרבה מהן של עיצוב או מתנות מקוריות), ארכיטקטורה נהדרת, אווירה ציורית (מלא תעלות כמו באמסטרדם, אבל ביותר קטן ואינטימי) ואפילו כמה מסעדות טובות.

מה קראתי מה שמעתי מה ראיתי

[קראתי]

את הראיון המעניין הזה עם רוקסי הרווי (Roxy Hervé), שמצלמת זוגות בחדר השינה שלהם, עושים סקס. בראיון היא מסבירה איך הכל התחיל, איך זה עובד בפועל ולמה זאת לא פורנוגרפיה. (אתם יכולים לשפוט בעצמכם, התמונות באינסטגרם שלה)

[ספר השבוע]

לפני כמה חודשים התחלתי להיכנס קצת לענייני טראמפ, בעיקר בגלל שאני נורא אוהבת את הפודקאסט Tell Me It's Going to be OK. במסגרת ההתעניינות ה-לא אכחד- קצת מזוכיסטית הזאת, כמובן שהייתי חייבת לקרוא את הספר ההו-כה-מדובר של מייקל וולף, Fire and Fury. זה הולך לי לאט (336 עמודים, חוסו עליי), אבל אני כבר ברבע הדרך והספר כתוב היטב, קולח ולא מאכזב בפן הרכילותי של מה שמתרחש מאחורי הקלעים של בית המשוגעים שנקרא הבית הלבן.

(לענייני רישום וספירה: זה ספר #4 השנה ואנחנו כבר בסוף השבוע החמישי אבל היה ברור לי מראש שהוא ייקח יותר משבוע. אחריו אנסה לאזן עם ספר קצר בעברית)

[שמעתי]

"We started this whole thing trying to re-draw boundaries around power structures and dynamics and now it feels the lines are re-drawn around what women get to have power over."

זו ג׳נה וורת׳האם מתוך הפודקאסט המצוין Still Processing. בפרק הזה הם דנו בbacklash שמתחיל להיות לכל תנועת #metoo, מאיפה הוא נובע ומה צריך לעשות איתו. ממליצה להאזין לפרק המלא, אבל אם אתם מעוניינים רק בדיון הספציפי הזה, כאן, מדקה 24 והלאה.

השיחה הזאת התחברה לי מאוד לדיון שהתפתח בעקבות המאמר של אנדרו סאליבן, שעוסק גם הוא בגבולות של #metoo. הנה דברי הטעם (כרגיל) שת׳ כתבה על זה, ממליצה בחום לקרוא.

[ראיתי]

פעם הייתי הולכת תדיר למוזיאונים. זה היה קל יותר כש – ד׳ הייתה תינוקת, אבל עכשיו כבר פחות מסתייע. לכן כש – א׳ הודיעה שתהיה באמסטרדם לביקור והציעה שנלך ל – Stedelijk Museum מיד הסכמתי. כמו בהרבה ביקורים במוזיאונים גדולים לא כל התצוגות היו באותה רמה, ובאופן כללי עברנו מחדר לחדר ואמרנו נחמד נחמד לא הייתי תולה את זה בבית אבל נחמד.

וממש לפני שהלכנו א׳ אמרה: רגע, יש פה משהו עם אותיות, אולי נעלה רגע במדרגות לבדוק?

ומנחמד נחמד פתאום הביקור הזה הפך לוואו.

קשה להעביר בתמונה, אבל הטקסט חזק והביצוע חזק עוד יותר. צילום: איה כורם.

האמנית היא ברברה קרוגר (Barbara Kruger) והיצירה הזאת היא חלק מהתצוגה הקבועה של המוזיאון. היא הותאמה לו במיוחד, וקרוגר עשתה דברים דומים במוזיאונים אחרים ברחבי העולם (אפשר לקרוא עליה יותר כאן).

בשולי הדברים

קחו שתי דקות כדי לשמוע את דגלאס אדמס מספר סיפור.

(ותודה ל – @DannyDutch על הקישור)

נתראה בשבוע הבא!

 

4 Comments

  1. כסבתא שחגגה עם הנכדה שלה יומולדת 6 ממש לפני שבועיים, ובתום המסיבה ל-6 החברים בבית (גם כאן זה ככה עכשיו) הבת שלה הלכה ללדת את האחות הקטנה, התמוגגתי. במיוחד יפה בעיני שאמא שלך וד' אפו עוגיות עם אותיות ערב קודם. את זה ד' לא תשכח, נדמה לי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s