מה למדתי השבוע בהולנד – 200 ק״מ, קרח והרבה ספרים

שקשה לחזור

את הדבר הכי חשוב שלמדתי בשבועות האחרונים אספר לכם כבר בהתחלה: אם אתם אנשים כותבים – אל תפסיקו לכתוב. אחרי כל הפסקה, קצרה ככל שתהיה, החזרה קשה פי כמה. או שאולי זה רק אצלי, לא יודעת.

לשמחתי, חוץ מהלקח הזה למדתי עוד כמה דברים:

שכדאי לנסוע עד לשם בשביל זה

מכירים את הקטע מסיינפלד, בו הם נוסעים למסיבה בלונג איילנד וכולם שואלים אותם ״נסעתם עד לפה בשביל זה?״ והם מרגישים מטופשים?

ובכן, בפורים הייתי במסיבה בה נשאלתי את אתה השאלה. המסיבה התקיימה בליאוורדן (Leeuwarden), עיר במרחק של 200 ק״מ מהאג. ובכל זאת נסענו. למה? כי אנחנו אוהבים את ש׳ ו – נ׳, מארחי המסיבה, ואנחנו תמיד שמחים לבלות איתם ועם ר׳ ו – ל׳, בנותיהן; כי בניגוד לאיך שאני גדלתי בארץ, ל – ד׳ יש מעט מאוד הזדמנויות ״להיגרר״ למסיבה שנערכת לרגל חג כלשהו, עם מלא מבוגרים וילדים שאת רובם היא לא מכירה, ומלא אוכל ומוזיקה; כי זה הדבר הכי קרוב להתכנסויות משפחתיות/חברתיות מבולגנות ורועשות ונהדרות שיכול להיות לנו פה; וכי (כצפוי) נהנינו מאוד.

ובכלל, למה זה כל כך מנותק מהמציאות לנסוע שעתיים כדי להגיע לאירוע? הרי זה לא קורה כל שבוע ואפילו לא פעם בחודש. ממתי נהיינו כל כך מפונקים שאנחנו חייבים להגביל את עצמנו רק לאירועים שמתרחשים ברדיוס של 50 ק״מ ממקום מגורינו? [את כל הדברים האלה חשבתי, אבל לא אמרתי לכל מי ששאל אותי ״you came all the way out from The Hague for this?״ כי ידעתי שזה רק משהו שחייבים לשאול בלי לחכות באמת לתשובה]

ילדות במסיכות

 

שאפשר לדבר בלי מילים

ש׳ (מהמסיבה למעלה), שהיא גם קוראת נאמנה של הבלוג, דיברה איתי קצת על הפוסט האחרון שפרסמתי ועל חשיבותה של חברות. היא סיפרה שיש לה חברה אחת טובה שלא בקטע של שיחות ארוכות או בכלל. אז הן התחילו לתקשר באמצעות תמונות. בכל פעם שאחת מהן רואה משהו שמזכיר לה את השנייה, או שהיא יודעת שרק השנייה תבין או תיהנה ממנו – היא מצלמת ושולחת. ככה, רק תמונה, בלי מילים. הרעיון הזה כל כך מצא חן בעיני שמיד התחלתי לפשפש ברשימת החברות שלי ולחשוב עם מי אני יכולה לפצוח במערכת יחסים ויזואלית שכזו.

שיש דרך מטופשת מאוד לגלות אם הקרח דק מדי

יש מיתוס רווח לפיו בחורף ההולנדים – במקום לנסוע לעבודה כאחד האדם – מחליקים על התעלות. ובכן, לא. אבל לפני שבועיים היה הכי קרוב לזה שאפשר.

רוחות קרות (יש האומרים שהגיעו אלינו מסיביר!) הביאו לכך שבמשך למעלה משבוע הטמפרטורות פה סבבו סביב האפס ומתחתיו. זה עניין נדיר במחוזותינו (בעיקר לפרק זמן כה ארוך) אך למרות זאת, כשהגיעה השעה לנצל את הקפאון, ההולנדים באו מוכנים:

ובמוכנים אני מתכוונת לא רק למזחלות שלג ומחליקיים, אלא גם לצידניות עם יין מתובל ושאר אלכוהול וכיבוד.

האגם בחורשה קפא והיה מלא באבות עם מחליקיים שדחפו עגלות, ילדים עם מחליקיים שנעזרו בכיסא, משפחות שלמות שפתחו שולחן על הקרח (טוב, פיגורטיבית, לא באמת), זוגות מחליקים אחד לצד השני, אחד לכיוון השני, ונפגשים ומתחבקים כמו בסרטים, אב שמאמן את בנו בהוקי קרח, חבורת צעירים שהחליקו בשיא המהירות ובאלגנטיות עד שאחת מהם נפלה וכולם רצו להרים אותה ועוד ועוד.

רק דבר אחד לא הבנתי: איך יודעים שהקרח בטוח ושהוא לא יישבר תחתיי? אה, זה קל – ענה ר׳ – הולכים בזהירות ומקשיבים. אם את שומעת ׳קראק׳ זה לא טוב.

אם אני שומעת ׳קראק׳ זה כנראה מאוחר מדי, לא? אבל העמדתי פני מקומית ולא המשכתי לשאול.

הנייר הזה נמצא בתוך המים, ואני מעליהם.

וגם תעלות קפואות היו:

 

שבכל זאת, אביב

ובתוך כל הקור הזה התחלנו לחגוג אביב. בתי הספר יצאו לחופשה של שבוע ו – ד׳ ואני בילינו יחד כמו בימים שלפני בית הספר. לא היו לנו תוכניות מיוחדות אבל הזמן כאילו התמלא מעצמו. יום אחד נפגשנו עם חברים, יום אחר נסענו לאמסטרדם ברכבת והיה יום אחד שאפילו הגדלנו והלכנו לפעילות מיוחדת לילדים!

ברכבת לאמסטרדם

באחד הסניפים של התיאטרון הלאומי התקיימה כל אותו שבוע פעילות בסימן אביב (אנא זכרו שבחוץ היו כ – 3 מעלות באותה עת. וזה בימים חמים). חידונים נושאי פרסים, שולחנות יצירה וסדנת תיאטרון (מצוינת ממש). הכל הכל בחינם ונעים ולא עמוס ועשוי היטב. לקינוח הלכנו לאחת מהצגות הילדים שהיו חלק מהתוכנייה. בתשלום (עלה כמו כרטיס לסרט) אבל שווה כל יורו.

 —

מה קראתי מה שמעתי מה ראיתי

[קראתי]

Stereotypes reflect deep-rooted ideas of femininity and masculinity. Negative, diminished conceptions of women and girls are one of the greatest barriers for gender equality and we need to tackle and change those images wherever they appear

זה ציטוט של Phumzile Mlambo-Ngcuka,  ראש ה- UN Women השותפה ליוזמה בשיתוף עם חברת הענק יוניליבר להפסקת סטריאוטיפים מגדריים בפרסום. עוד על היוזמה אפשר לקרוא כאן.

[ספר השבוע]

סוף סוף סיימתי את הספר על טראמפ, Fire and Fury. למי שעוקב, זה היה ספר מס׳ 4 מתחילת השנה במסגרת אתגר #52ספרים.

כדי להתגבר על העיכוב החלטתי (1) לעשות לי את החיים קלים ולקרוא קצת ספרים בעברית (2) לרמות ולהוסיף גם ספר שירה.

ספר מס׳ 5 הוא לידה אחרת, ספר שירים של המשוררת הפרסית פרוע' פרח'זאד. אני עדיין קוראת אותו (במקביל לאחרים) אבל עלתה לי שאלה למי מביניכן שנוהגת לקרוא שירה: איך קוראים ספר שירים? שיר אחד בכל יום? כמה בבת אחת? הכל במכה? או שרק פותחים את הספר מדי פעם בעמוד אקראי, קוראים איזה שיר ומחזירים למקום? אתן קוראות לפי הסדר? מההתחלה ועד הסוף? אם יש לכן תשובה, אשמח לשמוע.

ספר מס׳ 6 היה "רווקים ואלמנות" של ירמי פינקוס. מעבר לנובלות עצמן, שהיו נחמדות עד טובות, נהניתי במיוחד מהשפה העשירה, הכאילו-ארכאית, המאוד מדויקת.

ספר מס׳ 7 היה נובלה בשם ״תמות, אהובי״, מאת אריאנה הרוויץ. התחלתי בלהיות מרותקת אליו, לטירוף שבו, אבל אז זה נמשך ונמשך והגעתי למחוזות הדיסאוריינטציה ולא ידעתי – במובן הפשוט ביותר של המילה – מה קורה. מה למעשה מתרחש בעלילה. בקצרה: meh.

ספר מס׳ 8 היה לא מתוכנן, אבל אני מאוד מאוד שמחה שהתחלתי אותו. הוא נקרא Nice Girls Don't Get the Corner Office מאת Lois P. Frankel. אני קצת אחרי האמצע שלו ואדווח יותר בהרחבה כשאסיים. בינתיים אני יכולה להגיד שאני ממליצה על הספר הזה לכל אישה שיש לה איזושהי קריירה – רצויה או מצויה.

ספר מס׳ 9 (כן, כן) הוא אוסף של סיפורים קצרים, רק כדי להעביר את הזמן בין העצות הכה-טובות בספר מס׳ 8. הוא נקרא ״בירה ומצבי רוח משתנים: מבחר הסיפור הצ׳כי״ בתרגום ועריכת רות בונדי. גם עליו אדווח כשאסיים.

[שמעתי]

את הפרק המצוין הזה בפודקאסט של הניו יורקר. הפרק מספר את סיפורו של Henry Worsley שבשנת 2015 יצא למסע חציית אנטרטיקה ברגל. אל תגגלו מה קרה, קחו לכם 26 דקות ותקשיבו.

[ראיתי]

את הסרט Three Billboards Outside Ebbing, Missouri. עוד לא החלטתי מה דעתי עליו, אבל אני כן יכולה להגיד שאני מאוהבת בשחקנית הראשית, פרנסיס מקדורמנד. הנה שלוש דקות של נאום הזכייה שלה שמסבירות בדיוק למה:

ואפשר גם בשתי מילים: inclusion rider.

בשולי הדברים

אני יודעת שהרבה אנשים שמכירים אותי קוראים את הבלוג הזה, וזו דרך בשבילם להתעדכן בחיים שלי. העניין הוא שזה לא הדדי, ובעוד שהם יודעים מה קורה אצלי כל שבוע, לי אין איפה לקרוא עליהם. אז הנה בקשה קטנה: אם אנחנו חברות או מכירות קצת ועכשיו, כשסיימת לקרוא את העדכון השבועי תרצי לספר לי על משהו שקרה *לך* השבוע – אני אשמח לשמוע. האימייל שלי הוא northseahummus בגימייל. יודעים מה? גם אם אנחנו לא מכירים אישית ואתם רוצים לספר לי משהו – קטן או גדול – שקרה לכם השבוע, כתבו לי!

נתראה בשבוע הבא!

1 Comment

  1. זה בדיוק גם מה שהטריד אותי: איך יכולים להיות בטוחים שהקרח בכל מקום הוא מספיק חזק בשביל לשאת אותנו? כנראה אני מושפעת מן הפרק ב'נשים קטנות' שבו איימי יצאה להחליק על האגם הקפוא ונפלה פנימה :(

    בעניין ספרי שירה – נדמה לי שהכי מתאים לטעום מהם טעימת קטנות מדי פעם.

    התמונה ליד החלון ברכבת לאמסטרדם מתוקה ביותר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s