רשימת מטלות [פוסט משותף]

הפוסט הזה הוא בכלל רעיון של מ׳. ואין להתפלא, כי מ׳ היא גדושת רעיונות ועשייה. אם לא מ׳, הפוסט הזה לא היה נכתב, או שהיה נכתב עוד כמה חודשים ואז מתפרסם עוד שנה. כי מ׳ היא לא אני. למעשה, אנחנו (לפחות בענייני עבודה) הפוכות לגמרי. אנחנו יודעות את זה כי כבר למעלה משנה יש לנו קבוצה קטנה שנפגשת וירטואלית פעם בשבוע (בשאיפה) ומעדכנת בין לבין מה עשינו, מה אנחנו צריכות לעשות ומי עיצבן אותנו (כתבתי עלינו פה). אז ראיתי את הרגלי העבודה של מ׳, גם אם רק דרך הדיווחים שלה ואני יודעת מספיק כדי להגיד: מ׳ היא ההיפך ממני. גם היא יודעת את זה, וזו הסיבה שרצינו לכתוב יחד, על אותו נושא, אבל הפוך.

 

על וורקוהוליזם ודחיינות, מחשבות מצטלבות בשני קולות

 

תמיד קינאתי בוורקוהולים. האנשים האלה, הכל כך מסורים לעבודה, שהם מקדישים לה כל רגע פנוי. עבורי, וורקוהוליזם משמעותו שני דברים: אחד, הנאה מעבודה (שהרי אם הם לא היו נהנים, למה להם לבחור לעבוד על פני כל פעילות אחרת שהם יכולים לעשות באותו הרגע?). שתיים, פרודוקטיביות גבוהה (הם עובדים כל כך הרבה שעות, הם בטח מספיקים ה-מ-ו-ן).

וורקוהולים היו מין תמונת מראה שלי. הם אף פעם לא דחו דברים לרגע האחרון, הם תמיד מצאו זמן (מה מצאו? פינו במיוחד!) לשבת לעבוד, הם אף פעם לא לקחו (וגם לא היו זקוקים ל)הפסקה, הם הספיקו מלא מלא דברים (ועוד נשאר להם עודף).

אני, לעומת זאת, אבחר לעשות כמעט כל דבר אחר על פני הדבר שאני הכי רוצה לעשות, הדבר שהגדיר אותי שנים, הדבר שעדיין מגדיר אותי במידה רבה, הדבר השנוא עליי, הדבר האהוב עליי, עקב אכילס שלי, הכתיבה.

 

במשך שנים בלימודים ובעבודה על פרוייקטים עם אמנים קרעתי את התחת לקראת כמעט כל פרוייקט, דדליין או הגשה כדי להגיש בזמן, או אם אפשר לפני הזמן. במשך שנים כולם מסביבי התייסרו באותו הזמן על להחליט מה הם עושים, התייסרו בבתי קפה ואצל חברים, הרגישו גרוע כששלחו למורים (או לי, במקרה האוצרותי) מייל שמבקש הארכה לדדליין, והיו ממש מסכנים כשענו כמה ימים אחרי הדדליין לשאלה ״אז… מה קורה?״ מה שבדרך כלל קרה כל פעם אחרי דחיה כזו היה הגשה מבריקה, יצירתית, מושקעת ויפהפיה שקרמה קונצפט, עור וגידים במספר דקות. עד לפני כמה שנים לא הכרתי את עניין הדחיינות כבעיה פוטנציאלית למי שסובלות ממנה, בעיני זו פשוט היתה דרך ההתנהלות של אנשים יצירתיים ומוכשרים. דרך התנהלות שמצאתי מתסכלת גם כי לא הצלחתי לזייף אותה וגם כי היא הקשתה מאוד על החיים במסגרת דדליין של תערוכה.

 

כל שאר הדברים שעל סדר היום שלי תמיד יבואו בעדיפות על הכתיבה: לסדר את הבית, לנקות, לעשות קניות, לטייל עם הכלב, לתת אוכל לכלב, לתת מים לכלב – הבנתם. וגם כשבסוף, באיזה אורח פלא אני מתיישבת מול המחשב , עדיין ישנם כל כך הרבה דברים שעומדים ביני לבין הכתיבה: לבדוק אימיילים, לשוטט באתרים, לסדר את כל התגיות בתיבת המייל הראשית. ואז בעוד שתי תיבות. לכתוב רשימת משימות, לבדוק טאבים פתוחים, לעדכן ססמאות, להיזכר באיזה משהו ולעשות עליו חיפוש שיימשך 45 דקות ויוסיף עוד 28 טאבים לאלה שכבר פתוחים. לבדוק את מצב חשבון הבנק, לעשות עוד קניות באינטרנט, לעדכן איזו פגישה ביומן, להתכתב קצת בוואטסאפ, להריץ רעיונות עם אנשים, רעיונות שאין לי זמן לבצע כי אני מעדיפה לעשות. כל. דבר. אחר.

 

ואז פתאום המושג דחיינות התחיל לצוץ פה ושם, בעיקר ברשת החברתית אבל גם אצל מכרים וחברים. בגדול זה הרגיש כHumble Brag: בתרגום חופשי מאוד זו תלונה שמספרת על מגרעת שהיא בעצם יתרון. כלומר, דחיינות היא שוויץ שאומר ״את מה שהספקת בחודשיים עשיתי בסוף השבוע לפני ההגשה״. מאז הבנתי שלא כל דחיה של משימות היא דחיינות ושדחיינות בפני עצמה לא משתיקה את חובת העשייה. דחיינים, כך גיליתי, מסתובבים גם הם עם רשימה של מטלות בראש, יושבים לקפה עם נורה אדומה ומהבהבת, מבקרים חברים בליווי רגשות אשם, ויודעים שהם נכשלו כל פעם שהם נאלצים לאלתר הגשה או לבקש דחייה. מכיוון שרשימת מטלות שצרובה בראש וביומיום היא לא דבר שזר לי, מצאתי שאני קצת פחות שיפוטית כלפי מכרי הדחיינים.

 

תמונת המראה של וורקוהוליזם היא לא דחיינות, היא הימנעות. אני נמנעת. נמנעת מלפנות את הזמן. וכשהוא מתפנה בעל כורחי, אני נמנעת מלהתיישב מול המחשב. וכשאני כבר ישובה, אני נמנעת מלפתוח טאב חדש, את הטאב הכי חשוב, את הטאב בו יופיע מולי עמוד ריק (או חצי ריק, עם רעיונות חצי מעובדים). וכשקורה נס והטאב סוף סוף פתוח, אני עדיין נמנעת, וקופצת לטאבים אחרים ומכינה לעצמי קפה והולכת רגע לשירותים ומקפלת כביסה ובודקת את הפיד ונכנסת שנייה לוואטסאפ ומעדכנת את רשימת הפודקאסטים שלי וזהו. נגמר הזמן. עשיתי הכל הכל הכל חוץ מלכתוב. לא רק שלא צללתי לתוך הכתיבה, בקושי טבלתי את הרגליים במים.

 

רשימת המטלות הפכה אצלי לסימן היכר אישיותי. היא מלווה אותי בשינה, בקימה, בשירותים, בבילויים. עם השנים למדתי למתן את הביטויים החיצוניים שלה: אני משתדלת מאוד לא להפסיק שיחות באמצע עם ״אני צריכה לשלוח מייל ל-X מחר בבוקר כדי לקבל תמיכה ל-Y״. אני משתדלת מאוד לא לקחת את הלפטופ/ המחברת/ ספר המקורות רלוונטי איתי לכל מקום, כולל לפאב או לבקר חברים וללכת לישון במקום להשאר מול המחשב. במשך השנים הרבות שהייתי סטודנטית לא חשבתי שהדברים האלו הם בעייתיים במיוחד, הייתי די בטוחה שכולם פחות או יותר ככה, ומי שלא היא פשוט אמנית או אקדמאית או כותבת מבריקה שלא צריכה לעבוד קשה כדי להצליח.

 

לו רק הייתי וורקוהולית, אני חושבת. הייתי קמה בחמש בבוקר, מתיישבת מיד לכתוב תוך כדי לגימת קפה ועשרים שכיבות שמיכה. נותנת שעתיים של עבודה ואז מעירה את הילדה, מכינה אותה לבית הספר, חוזרת וכותבת וכותבת וכותבת עד שהיא חוזרת מבית הספר ונחשו מה? אחרי שהיא הולכת לישון אני שוב מתיישבת לעבוד! אין לי שום צורך ב״אוורור״ ב״מנוחה למוח״ ב״די מספיק להיום״.

לפי החישוב שלי, ביום כזה אני מספיקה עבודה של שבוע רגיל אצלי. ולא רק זה – מרוב שאני יעילה ורק עובדת כל הזמן, כל רעיון שצץ לי בראש יכול להתבצע כמעט מיד! חשבתי על פוסט? מחר הוא כבר יתפרסם! ועל הדרך אוכל גם לכתוב שתי טיוטות שיתפרסמו בהמשך השבוע. שום דבר לא יוכל לעצור אותי עכשיו – לא הפסקות צהריים ארוכות, לא ערב מול נטפליקס, לא טיול עם הכלב – אני מכונה לייצור טקסטים.

 

רק ממש לאחרונה (ממש לאחרונה, לפני כמה שבועות אפילו) הבנתי את הסיטואציה. ישבתי לעבוד במשרד הביתי בשבת אחה״צ על משימה שניתן לסיים אותה בשעתיים-שלוש, חלק מסדרה של משימות דומות. קבעתי עם בן-זוגי שכשאסיים נעשה משהו כיף ביחד. כשסיימתי מוקדם מהצפוי הוא עדיין צפה במשחק ואמר שיסיים תוך כחצי שעה. עמדתי שם בין המשרד לסלון והרגשתי את התהליך הפנימי מתערבל בתוכי. ״בחצי שעה לא תצליחי לסיים משימה״, ״חצי שעה זה המון זמן, אין לך את המותרות להתעצל חצי שעה״, ״איזה משימה אצליח לסיים בלי לעכב את התכניות?״ ולראשונה תפסתי את עצמי מודעת לעובדה שכנראה שאני וורקוהוליק. בפעם הזו נלחמתי בלופ האינסופי של הרשימה והתיישבתי לידו לצפות בסוף המשחק, אבל אני יודעת שמאז בחרתי בעבודה פחות או יותר כל פעם. כולל ממש עכשיו.

 

עכשיו, אני יודעת שזה לא נכון וזה לא עובד ככה. אני יודעת (או לפחות חושדת) שוורקוהולים לא באמת מנצלים בפרודוקטיביות את כל הזמן בו הם עובדים. אני יודעת שעבורי – ועבור רוב האנשים – מנוחה ואוורור ודי-מספיק-להיום הם דברים נחוצים כדי לטעון אותנו באנרגיה, פיזית ומנטלית. אני יודעת (או לפחות חושדת) שלא יצוצו לי רעיונות לפוסטים אם לא ארים את הראש מהמקלדת, אם לא אטייל עם הכלב, אם לא אשב בערב מול קצת נטפליקס.

העניין, או בעצם הבעיה עם להיות וורקוהוליק, היא שזה לא משהו שניכר בתוצאות. איכות העבודה שלי רוב הזמן לא עולה על זה של חברי הדחיינים, לפעמים אפילו גרוע משלהם כי אני תשושה מלהשתדל, מלא לקחת הפסקות בכלל. שעות העבודה שלי לא תמיד פרודוקטיביות כי בכל עבודה יצירתית יש זמן הבשלה שאי אפשר באמת לדלג עליו, חוסר המסוגלות להפסיק לעבוד לגמרי במקום לעבור לפרוייקט אחר לעיתים מעכב מאוד את התהליך היצירתי. בתוך כל זה קיימת המלחמה הבלתי נגמרת בין הצורך לעבוד לבין הצורך לנוח, לבלות, לאכול, ולקיים מערכות יחסים בריאות עם הסביבה – בריאות גם לי וגם לאנשים מסביבי. אז כרגע אני משתדלת ועדיין רוב הפעמים בוחרת בעבודה, למזלי מעט החברים והמשפחה שלי מכירים אותי ומקבלים את זה.

 

אני יודעת את כל זה, אבל הייתי שמחה קצת פחות להיטען באנרגיה וקצת יותר לנצל אותה, בלי לעבור חמישים שלבי הימנעות בדרך. בלי להרגיש את רשימת המטלות הזאת, הכרוכה באשמה ונמצאת כל הזמן מאחורי הראש, מה לא עשיתי ולא עשיתי ולמה לא עשיתי. פשוט להתיישב ולעשות, זה הכל.

הפוסט נכתב בשיתוף עם מורן ב׳ (שגם יצרה את הגיף שלמעלה.) לכו להציץ ולראות מה היא עוד עושה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s