להעביר את הכובע (והכרזה משמחת)

בכל שנה בחופשת הסתיו (כן, פה ממציאים חופשות כי אין מספיק חגים) נערך ברחבי האג פסטיבל אמנות לילדים. במסגרת הפסטיבל יש סדנאות ציור, מחול, נגינה, תיאטרון, וכמובן גם הצגות, סרטים ושאר מופעים המיועדים לילדים. ממה שיצא לי לראות, יש נטייה להציג בפסטיבל הזה דברים קצת יותר אקספרימנטליים, קצת שונים מהזרם המרכזי של הצגות ילדים (בשנה שעברה, למשל, צפינו בהצגת יחיד על ילדה שגדלה במשפחה מוסלמית). 

בתוכנייה, ליד שם ההצגה שראינו היום, היה כתוב שהיא מתאימה גם לילדים שאינם דוברי הולנדית. בהאג יש קהל בינלאומי גדול יחסית, ולכן בכל פסטיבל מרכזי (לילדים או למבוגרים) תצוין השפה בה מתנהלת הפעילות. 

ואכן, ההצגה הייתה כולה ללא מילים. ששת השחקנים שעל הבמה העבירו את הסיפור במוזיקה, ריקוד ותנועה. והסיפור פשוט: בחור צעיר מגיע לספינה ומבקש לעבוד כמלח. אין לו ניסיון, הקפטן סקפטי, הצוות סקפטי, יש עליות, מורדות ודרמה ובסוף הכל מסתדר. 

ישבתי וצפיתי בהצגה (שהצליחה לרתק את הילדים במשך שעה והייתה לא רעה בכלל) וחשבתי לעצמי: כמה נחמד – יש שישה שחקנים על הבמה, שלוש מהן נשים המשחקות דמויות של נשים-מלחיות שעובדות על הספינה, בדיוק כמו הגברים, ומזלזלות בחסר-הניסיון, בדיוק כמו הגברים, ומלמדות אותו איך ומה, בדיוק כמו הגברים, ולבסוף מקבלות אותו כאחד מהן, בדיוק כמו הגברים. הצגה כה שוויונית, חשבתי, כמה מרענן. 

ואז, ממש בסצינה האחרונה של ההצגה, אחרי תהפוכות רבות (בלי ספויילרים!) הקפטן עוזב את הספינה. הוא מניף את התרמיל על הכתף, מסתובב ומסתכל על הצוות שלו, ומעביר את הכובע (מטאפורית ומילולית) ל… בחור חסר הניסיון מהסצינה הראשונה. עכשיו, אני מבינה כמה זה עגול ויפה וסוגר מעגל לסצינה הראשונה ובכלל יוצר מין סיפור-התבגרות של הנער ההוא. 

אבל כובע הקפטן המתעופף באוויר ונוחת בידיים של הבחור הצעיר גרם לי לחשוב על משהו (אני עושה פה קפיצה, תהיו איתי רגע): כן, זה נחמד (וחשוב!) לראות על הבמה דמויות נשיות שמוצגות באופן לא-סטריאוטיפי, שעובדת היותן אישה לא משנה כהוא-זה לאיך שהדמות שלהן פועלת בסיפור. 

אבל. 

דברים לא ישתנו באמת עד שלא נהיה במוקדי הכוח. עד שלא יהיה ברור שהכובע של הקפטן, כשהוא עוזב את הספינה, יכול לעבור לכל אחד ואחת בצוות. דברים ישתנו רק כשזה יפסיק להיות מובן מאליו שהכובע עובר לעוד גבר (לבן). דברים ישתנו רק  כשיהיה ברור שכשישנה אישה שיש לה יותר ניסיון, שהייתה בספינה הרבה לפני הגבר, שלימדה אותו כל מה שהוא יודע – הכובע יעבור אליה. ולא יעופף מעל ראשה הישר אל הידיים של הגבר הזה, שהוא עכשיו הקפטן שלה. 

עד שנשים לא יחזיקו בחלק שווה מעמדות הכוח, לא יהיה שיוויון אמיתי. כי בעמדות הכוח, בדיוק שם, מתקבלות ההחלטות על שיוויון אמיתי. 


וזה הרעיון שעומד במוקד הגיליון הראשון של הניוזלטר הפמיניסטי החדש – הפמיניסט.ית – שהקמתי יחד עם תמר רוטמן, שותפתי הנהדרת. הייתי שמחה לספר לכם ולכן יותר, אבל אולי תנו לו לדבר בעד עצמו? 

הנה הלינק להרשמה (אם אתן מספיקות לפני מחר, חמישי, 25 באוקטובר).

ואם נתקלתן בפוסט הזה אחרי חמישי בבוקר אז (א) תירשמו בכל זאת, כדי שתוכלו לקבל את הגיליון השני למייל שלכן. ו (ב) אתן מוזמנות ומוזמנים לבדוק את האתר שלנו, שם יחכה עותק נוסף של הגיליון הראשון. 

קריאה נעימה!

1 Comment

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s